Transmenu powered by JoomlArt.com - Mambo Joomla Professional Templates Club

נולדתי אשכנזי עיוור צבעים

ישראל היום, 4.4.2010

נולדתי אשכנזי. ולא סתם אשכנזי אלא אשכנזי מבית בורגני פולני (אם כי איני מזהה את הבדיחות על הפולנים עם הווי משפחתי).

 נולדתי עיוור צבעים לגבי בני אדם. צבע עורם ומוצאם מעולם לא עניין אותי. עניין אותי רק דבר אחד: מה קורה בליבם ובמוחם. ייתכן ונולדתי עיוור צבעים בשל ילדותי בבית רוויזיוניסטי. המאבק הלאומי בבריטים למען הקמת המדינה מחק כל הבדל עדתי. נערותי עמדה בסימן מעשה הגבורה של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני - שני לוחמי אצ"ל ולח"י - שהצמידו רימון לחזם, התחבקו ופוצצו עצמם כדי שהבריטים לא יבצעו את זממם ולא יצליחו לתלות אותם. מעשה גבורתם וזכרם ליווה אותי שנים רבות.

המשך קריאה...

---

כל דבר הוא עילה לסיפור

גלובס, 20.7.2009

פרופ' אמנון רובינשטיין חושף את חיבתו לסיפורים קצרים, מסביר מדוע ספריה של יוכי ברנדס תופסים מקום בספרייה הביתית שלו, ומגלה איזה מחזה גורם לו להתפקע מצחוק

המשך קריאה...

---

הפקולטה למשפטים - לרגל הוצאת הספר כניסה נפרדת

העיר תל אביב, 12.6.09. ראיון עם פרופסור רובינשטיין לרגל הוצאת הספר כניסה נפרדת:  

המשך קריאה...

---

מקהלות האופרה

מעריב, 17 יוני, 2005

לפני 20 שנה קמה האופרה הישראלית החדשה. היא קמה יש מאין. לא היה לה לא בניין ולא תקציב. אבל היה לה גרעין קטן של משוגעים לדבר : גארי ברטיני ז"ל, שלמה (צ'יץ') להט, ראש העיר,  ואורי עופר - המנכ"ל הראשון של האופרה.

המשך קריאה...

---

חיי כסופר מתאחר

הרצאה באוניברסיטת תל אביב במסגרת - ספרות פלוס, 12.3.08

עמדתי בהזדמנויות שונות באולם זה, דברתי על משפטים ופוליטיקה ולא חלמתי שאדבר על ספרות וספרים שאני כותב.

אענה על השאלות הבאות:

מתי התחלתי לכתוב? מה אני כותב? איך אני כותב, מה הפלוסים והמינוסים של כתיבה ספרותית, ומה אני מצפה מהקוראים.

 

מתי התחלתי לכתוב?

עזבתי את הכנסת אחרי 25 שנה. רבע מאה. עד עכשיו אני לא יודע איך שרדתי - ממאי 1977 עד אוקטובר 2002 - כשפרשתי מהכנסת. באותו ערב, כתבתי פסקה ראשונה מהספר "השמיכה".

אקרא קטע זה -

"השמיכה שלי אינה חסינת אש. כל כדור טועה עובר דרכה, ואין צורך לומר שאם יתרחש חלילה פיגוע ליד הבית או שינחת עליו טיל כלשהו והבית יהיה למאכולת אש, השמיכה לא תגן עלי. להיפך, מכיון שאינה חסינת אש, היא תבעיר את עורי ובשרי, ומכיוון שהיא מכסה גם ראשי,  לא תמלט אותי שמיכתי ממוות אלים וחורך כל".

פיסקה זו כבר מנבאה את הספר כולו. רואים שיש כאן מונולוג: אדם מדבר במישרין אל הקורא. רואים מה הסגנון שלו. אדם לא צעיר, עם ביטויים מיושנים ולא פופולריים כמו "מאכולת אש". שפתו מזהה אותו. ויש דבר מוזר בפתיחה - מה פתאום שהשמיכה תהיה חסינת אש? הרי שמיכות אינן חסינות אש: אין שום שמיכה שהיא חסינת אש. אז מה החשיבות של השמיכה הזו? ולמה הדובר מחפש מפלט מהטילים דוקא תחת השמיכה שהוא מציין שהיא אינה חסינת אש?

זה המפתח לספר - כבר בפיסקה הראשונה: האדם מחפש מפלט במקום שאינו מקלט. מחפש נחמה וישועה מהסיטואציה הסובבת אותו ואין הוא מוצא אותה משום שהשמיכה אינה מגינה עליו.

זו המתכונת של הספר. וידעתי, כשכתבתי את הפיסקה, איך ייראה הספר כולו.

כך התחלתי לכתוב ב- 2002. הספר יצא לאור רק ב- 2004, מכיון שמאוד היססתי אם לפרסם אותו. חשבתי שזה יהיה, בצדק, נושא ללעג שאדם בגיל 70 פלוס הופך להיות לא סתם סופר זקן אלא סופר מתחיל. חששתי מדבר נוסף: אני לא שייך לברנג'ה הספרותית המקצועית ופחדתי שמא הספר יתקל בלעג וביקורת קשה מאד, מה גם שהספר מאד לא שגרתי ויש בו קטעים אירוטים חזקים כולל סצינה הומוסקסואלית. היססתי. עד שהחלטתי לתת למו"ל עברה כשנה. בינתיים, הראיתי לחברים שלי, למזכירתי הנאמנה רותי בן צבי, ואמרו לי כולם - "לך על זה" ותפרסם את הספר. מסרתי לשני מו"לים ושניהם מיד קבלו את זה. הלכתי עם הוצאת שוקן, הוצאה ותיקה שאני עובד איתה בהקשרים משפטיים, וצפיתי לרע ביותר. ציפיתי שיבוא מטר של הצלפות וגינויים והכי גרוע - לעג: זה שהיה בכנסת בגיל כזה שולח ידו בכתיבה מסוג זה. התגברתי על חשש זה והייתי חדור אמונה שאני צריך לפרסם את "השמיכה".

למה אני כותב?

זו שאלה מעניינת לגבי כל סופר. אחלק את תשובתי לסיבות רציונליות וסיבה אחת לא רציונלית.

הסיבות הרציונליות : יש לי צורך לספר סיפור. זה צורך אינסטינקטיבי ישן מאד, מימי היות האדם: יושבים ליד המדורה, במערה, ומספרים משהו. הסיפור צריך להיות מרתק.  רוצים לדעת מה קורה. והחלטתי לכתוב ספרים שבהם הסיפור עצמו הוא חשוב. העלילה חשובה.

דבר שני - רציתי לכתוב ספר מהסוג שאני אוהב לקרוא. אני אוהב לקרוא ספרים שהכתיבה בהם היא רזה מאד. כתיבה רזה היא שאומרים את העיקר, שקשה להשמיט משפט בלי שהפרק יתמוטט, וקשה להוציא מילה בלי שהמשפט יעלם. וזה האידיאל שלי, אני לא יודע אם אני מגיע אליו או לא. אני בורר, וגוזם ומנפה ומוציא עד שבסוף אני נשאר לא רק רזה, אלא גם אנורקטי. אין לי תאורי נוף. הספרים שלי מתרחשים כולם בתל אביב. במקום לתאר נוף תל אביבי, אני אומר איפה האדם גר. ברחוב פינסקר, ברחוב מלצ'ט - זה מספיק. קהל הקוראים הוא אינטליגנטי ויכול להבין מה הרקע. אין לי תאורי אוירה. אני מתאר אנשים שיושבים יחד ושרים שירים מסוימים. הקורא יודע לזהות מי שר את השיר הזה, ויכול להיכנס לאווירה הזו בלי שאני ארבה בדברים. אין לי אפילו תאורי גיבורים. הגיבורים מספרים אחד על השני ואז אנחנו יודעים משהו עליהם. כשאני מציג גיבור ב"השמיכה" אין בצידו תאור,  כי כולם מדברים במישרין אל הקורא. רק כשאחד מדבר על השני הוא אומר משהו ומשרטט משהו עליו. ואז לאט לאט מתמלאים הפרטים: כמו בצילום פולרויד, בהתחלה זה מטושטש ומתמלא בצבע ובסוף הספר יודעים במי מדובר.

סיבה שלישית - לכתוב ספר בשפה עברית שונה. לא בדיאלקטים שונים אלא בשפות שונות. בכל שלושת הספרים יש הרבה סוגי עברית. עברית של ערבים, של עולים חדשים, עברית של משפטנים, עברית של בני נוער ועברית של עובדים זרים. לפעמים אותו אדם מדבר בכמה שפות עברית שונות.

ב"השמיכה" אין אדם, או פרק, שדומה לשני מבחינת השפה העברית.

חשבתי שהעברית כל כך עשירה וכל כך יפה, גם כשהיא לא תקינה, גם כשהיא עילגת. בספר השלישי "הים שמעלינו", אחד הגיבורים הוא עובד זר מרואנדה, הוא מדבר עברית בסיסית, עושה שגיאות, אבל מצאתי שיש יופי, יש שירה בעברית העילגת הזו. ולכן רציתי לכתוב ספר לא בסלנג אלא בעברית תקינה, אבל הגיבורים מדברים בשפות שונות.

ולבסוף אני רוצה להביא את הסיבה הלא רציונלית - שבגללה אני כותב ואני מביא אותה בשמו של גיבור הספר "הים שמעלינו". גיבור הספר כותב יומן. הוא כבר בן 80 ומעלה והיה בעבר מפקד אנית מעפילים. יש לו היסטוריה ארוכה מאד, בהגנה, בישוב ובסוף ימיו הוא חולה: יצא משיתוק מוחין ונעזר בעובד מרואנדה. קוראים לו ג'מבו. זה לא שמו האמיתי, אבל כך קוראים לו כולם. בין השניים נקשרים יחסים מאד מעניינים. ההבדלים התרבותיים לא מפרידים בין השניים אלא מקרבים ביניהם. לאט לאט המפקד הזה, הציוני, איש ההגנה, מקבל השקפת עולם ואורח חיים אפריקאי ואילו העובד מתחיל להבין את כל הנושא היהודי, העפלה, הבריחה מאירופה, אבל לא מבין דבר אחד, למה הגרמנים הרגו יהודים? הרי שניהם לבנים. למה האנגלים לא נתנו למעפילים להכנס ארצה. הרי כולם לבנים. ג'מבו זה רואה שהבוס שלו, שהוא קורא לו "א-דון", כותב יומן. וזה הקטע :

• - מה כותב א-דון?
• - זכרונות וגם כל מה שקורה לי.
• - וגם על ג'מבו?
• - כן, וגם עליך.
• - וואו, ג'מבו יהיה מפורסם בישראל!
• - לא, ג'מבו. זה לא ספר, זה יומן פרטי. לא לפרסום.
• - אז למי א-דון כותב?
• - אני באמת לא יודע למי אני כותב.
• - אז למה א-דון כותב?
• - ג'מבו, אסביר לך. אני מרגיש שאני מוכרח לכתוב. זה יושב אצלי כאן בבטן. (אני מצביע על בטני השדופה). אני מרגיש שאם זה ישב בפנים, יקרה לי משהו,אז אני חייב לכתוב, להוציא את זה החוצה.
• - אני מבין א-דון. זה כמו גזים.

זה ההסבר הלא רציונלי.

על מה אני כותב?

כל שלושת הספרים הם על ישראל ובמיוחד על תל אביב, העיר בה נולדתי ואותה אני מאד אוהב. ובספר האחרון שלי אני מביע חרדה עמוקה לגורל שלה, נוכח הים העולה ומטביע אותה. אני כותב גם על ההיסטוריה. של העם היהודי ושל הציונות. מישהו אמר לי "אתה משתמש בספרות כדי לחנך". זה לא נכון. אבל גם אם זה היה נכון, לא הייתי מתבייש בזה. אני כותב על ההיסטוריה כי לדעתי קשה להסביר את החברה הישראלית והאנשים שבה בלי ההיסטוריה. אז ב"השמיכה" הדבר הדומיננטי זה מחנות המעצר בקפריסין אחרי השואה: שני ילדים-יתומים, מנסים להגיע ארצה בספינת מעפילים והבריטים מגרשים אותם לקפריסין. חלק גדול מ העלילה מתרחש בקפריסין ואגב כך קוראים צעירים נודע להם על כך שהיו מחנות מעצר בקפריסין ושגם אחרי שקמה המדינה הבריטים לא שחררו אותם עד מאוחר מאד.

בספר השני "כביש מספר 5", הדגש הוא על ברלין ועל גרוש היהודים בעלי אזרחות פולנית מגרמניה לגבול בין פולניה לגרמניה. זהו אירוע שכמעט שכחו אותו אבל שהוא בעצם היה אחד הגורמים לליל הבדולח. פולניה לא מוכנה לקבל את האזרחים שלה וגרמניה מגרשת אותם והם שוהים על הגבול בין פולניה וגרמניה במשך חודש ימים בתנאים איומים.

זה אחד הקטעים הקשים בספר.

גם זה קטע שבא כחדשות לקוראים צעירים. והיסטוריה זו מסבירה את האישיות של הבן והנכד של אותם יהודים שהיו שם.

בספר השלישי "הים שמעלינו" הנושא המרכזי הוא ההעפלה והספינה שבחרתי היתה
 Tiger Hill. ישבתי ימים שלמים וחיפשתי את האניה המתאימה לי. הסיפור של טייגר-היל כל כך דרמטי עד שחלק גדול מהקוראים חושבים שזה יצור דמיוני. והאמת, זה סיפור אמיתי לחלוטין. כמובן שהגיבורה שם לא היתה אלא היא פרי דמיוני, אבל הסיפור של האניה, כולל פרשת נחיתתה ועליתה על שרטון בתל אביב, הוא עובדתי לחלוטין.

ואגב כך, אני מספר גם את סיפורה של המשפחה שם בברלין שעוברת תהליך של שקיעה לתוך הביצה הנאצית.

בשלושת הספרים יש היסטוריה יהודית וציונית מכיוון שלדעתי זה חלק חשוב מהעלילה. ה"הים שמעלינו" לא יכול היה להיכתב בלי ההיסטוריה של טיגר-היל.

כל הספרים שלי עוסקים גם בשוליים של החברה: אנשים תמהונים ומוזרים החיים מחוץ לחברה הממוסדת. אף אחד מהם אינו מחוג מכריי או ידידיי. אלה אנשים שאני פוגש רק מתוך עולמי הספרותי. וזה בולט מאד ב"כביש מספר חמש", שם יוצא עו"ד מבוסס מהמעמד הבינוני לנסיעה קצרה לראש העין. בדרך הוא פוגש את השוליים והשוליים מערערים את יציבותו. וכל שאלת הספר - האם הוא ישמור על שפיותו במפגש עם אנשי השוליים האלה.

אני לא מכיר את העולם הזה של אנשי השוליים. אני חי בתוך בועה מרובעת, בה חי גם הקהל שיושב כאן.

אני חושב שהשוליים האלה חשובים. כך יש לי ראיה יותר על המרכז של החברה הישראלית עצמה.

שואלים אותי: איך אתה כותב עליהם אם אינך מכיר אותם? אני קצת משווה עצמי לקרל מאי, גרמני שכתב על האינדיאנים באמריקה בלי שהיה שם. כשבא לאמריקה ראה שהספרים שלו נכונים.

בספר "השמיכה" יש תאור של מועדון לילה תל אביבי מאד קיצוני, נערות גוגו שרוקדות בתוך תאי טלפון שקופים והסטודנטים שלי שאלו אותי "היית בכלל במועדון כזה?" עניתי בשלילה אבל הם אמרו לי שהתיאור מדוייק. לפעמים החיים מחקים את האמנות, הספרות.

מה הנושא המרכזי שלי ? אני עוסק בעציץ שנופל על אדם שהולך בדרך. האדם הולך לתומו, לא חטא ולא פשע. והעציץ נופל עליו והורג אותו. זה לא שכר ועונש. אין כאן גזרה משמים. אין כאן צדיק ורע לו רשע וטוב לו. אין כאן שום שיפוט. זה גם לא גורל. אלת הגורל לא מתעסקת בעציצים. ולא קובעת מתי הם יפלו.

זה מקרה חסר פשר. וזה בעצם המוטיב שמאחד את שלושת הנובלות האלה של מקריות אכזרית. והיא נוראה וטרגית משום שאין לה הסבר. אמרו לי - הים עולה בתל אביב ומציף אותה בגלל חטאיה. היא סדום. אבל אני לא חושב כך. העציץ נפל, הים עלה. אחת הדוגמאות שלי אותו קוקסינל - בכביש מספר חמש : קיבוצניק, צנחן שמגלה פתאום שהוא בעצם אישה. אז עציץ נפל עליו ואין שום הסבר. הוא לא פשע, הוא בחור טוב, יש לו היסטוריה חיובית.

ב"השמיכה" יש בחור תושב מושב לכיש, אלי, שכל חייו היה בצבא, היה מדריך בחבורות נוער מנותק, מתקשר לאשה שבעלה נטש אותה, ואוהב את הבן שלה. ובמקרה, בגלל השתלשלות מאד מוזרה, הוא הורג את הבן הזה. הבן חלה ומדמיין לעצמו שהוא מתכסה בזכוכית ומבקש מאלי שינפץ את הזכוכית והוא, מתוך מחשבה שאם ינתץ את הזכוכית יציל אותו ממחלת הרוח שלו, מכה בזכוכית המדומיינת והורג את הילד. הוא עומד למשפט בשל כך. נפל עליו עציץ בדרך. אין שום פסול בהתנהגותו.

ולגבי אדם כמוני, הומניסט, חילוני, הסתמיות הזו של המקרה האכזר היא הטרגדיה הנוראה ביותר, גם של החברה הישראלית וגם שלנו כבני אדם, כפרטים, ועל זה אני כותב.

איך אני כותב?

במוח. זה מאד יעיל. זה ניצול מירבי של הזמן. אני יושב בישיבה, שומע כל מיני נודניקים מדברים, אני עושה סויץ'-אוף, סוגר, ועובר למודוס של כתיבה. ואיש לא יכול להוציא אותי מזה. אנחנו הולכים לקונצרט, אשתי אומרת לי: אני מוכנה בעוד 10 דקות. אני מתרגם את מה שכתבתי קודם במוח לנייר. זה מאד יעיל. אני כותב בעט ולא במחשב. רק ספרים אני כותב בעט, כל השאר במחשב.

אני מושך בעט, במובן האמיתי של המילה.

את הקטעים ההיסטורים אני חוקר כאילו הייתי באוניברסיטה. לצורך טיגר-היל ישבתי במוזיאון ההגנה בבית גולומב בתל אביב וקראתי כתבי יד רבים של באי הספינות.

בכל אחד מהרומנים שלי יש גם התייחסות לספרות.

ב"השמיכה", יש לא רק אזכור של סופרים, אלא גם השראות ספרותיות. יש קטעים שלמים שלקוחים מקטעים ספרותיים עם השלכה והתאמה לסיפור "השמיכה". ביאליק מופיע לאורך כל הספר. הגיבור עולה לאחר מותו השמיימה במרכבת אש בדומה לעליה של בלום בפרק של ג'יימס גויס ביוליסס בשם הציקלופים. בלום היהודי נרדף. רודפים אותו בבית המרזח והוא נמלט מהבריונים כשהוא עולה בסערה ב- 45 מעלות השמיימה. זה לקוח משם. ויש קטעים מאלתרמן וקוואפיס.

אני חושב שאין סופר שלא מושפע מסופרים אחרים ואני הושפעתי מהרבה.

בספר השני כל הרעיון של "כביש מספר חמש" הוא אינטרפרטציה חדשה לאודיסיאה. במקום איי יין - בא הכביש הזה מתל אביב לראש העין; במקום הקיקלופ יש קוקסינל; ובמקום הנימפות, ישנה הבחורה ממולדבה שיש לה כישורים מסיימים.

ב"הים שמעלינו" יש ציטטות רבות של לאה גולדברג ונתן אלתרמן, המשרים אוירה של שנות השלושים והארבעים על הספר הזה, התל אביבי כל כך. שיקספיר מופיע בכל הספרים שלי. זו תופעה מדהימה. כשחיפשתי ב"הים שמעלינו" לפתוח את הספר, נזכרתי שיש משהו, הלכתי לקרוא שוב הרבה מחזות של שיקספיר, ובסוף הגעתי להנרי הרביעי בחלק השני. אקרא לכם את זה להראות לכם מה זה גדולה ורלוונטיות של מאות שנים:

"הו אלהים, אילו רק אפשר היה לקרוא בספר הגורל ולראות כדי לראות כיצד חילופי הזמנים הופכים הרים למישור,והיבשת, עייפה מאיתנותה המוצקה, ממיסה עצמה אל תוך הים".

בכל הספרים שלי יש קטעים סוריאליסטיים. ויש לזה משמעות מאד מיוחדת.

ב"השמיכה" יש שני קטעים שהם לא רק סוריאליסטיים אלא המונולוגים מתקיימים לאחר המוות. אלי טובע או מתאבד בים. אבל הוא מספר במונולוג הזה, גם לאחר מותו, מה קרה בתחתית הים.

בקטע יש השראה של ריצ'ארד השלישי.

גיבור הספר, חיים, רואה לאחר מותו איך בתו מוכרת את כל הספרים שלו, כולל הספר שבו יש הקדשה של הידיד שלו מימי ההעפלה. הוא מוחה נגד זה אבל הוא כבר לא נמצא שם. ויש קטע של העליה השמיימה שבו מופיעים כולם: שיקספיר, ביאליק, גוסטב מאהלר, מגילת האש, כל מה שאתם רוצים. ואז הספר מסתיים כמו שהוא מתחיל: השמיכה מופיעה בשמים. הוא חושב בתחילה שזה מרקע של קולנוע, אבל השמיכה הופכת לתכריך שלו. היא מתחילה כרחם, הגיבור מוצא בה מפלט כעובר, והופכת בסוף להיות תכריך.

למה אני מכניס את הקטעים הסוריאליסטיים האלה? במציאות של האנשים שאני מתאר, הגלישה מהעולם הריאליסטי לסוריאליסטי כמעט לא מורגשת. היא טבעית לחלוטין.

מה הקשר של הרומנים שלי לפעילותי הציבורית?

אין שום קשר. אולי יש קשר עקיף שעזר לי. מצאתי שאצל הרבה סופרים, גם בישראל, הכתיבה היפה היא תחליף להבעת עמדה. באמצעות הגיבורים שלהם הם מביעים עמדה. אני פטור מזה. הבעתי את עמדתי במשך כל כך הרבה שנים מעל כל כך הרבה במות, שאני לא זקוק לזה. לכן אני כותב את ספריי בלי "אני מספר". אני לא מופיע. אני לא שופט את האנשים.

בספר "השמיכה" אין אפילו נסיון להביא משהו אובייקטיבי. שם יש רק במה שכל פעם עולים עליה אנשים המדברים ישר לקורא. וכשיש משהו שהוא לא מפי הגיבורים המסכנים, אני מביאם בשם המלבה"ד - מביא לבית הדפוס. מישהו מצא את זה והביא לבית הדפוס. לא הסופר. אין סופר. בכביש מספר חמש - אין סופר. אני לא שופט שום דבר. אני לא אומר אם האיש עשה טוב שהכניס למכוניתו את הפרוצה ממלדובה. אני משאיר את זה לשיפוט הקורא. משאיר הרבה מאד לשיפוט הקורא. מכיון שאני מאמין באינטליגנציה של הקורא, אני גם לא פותר לו את הבעיה. למשל בכביש מספר חמש - ישנה שאלה: האם האבא של הקבצן, היה משתף פעולה עם הנאצים או שכל זה הוא עלילה של שכנה מטורפת. הקבצן מתחיל בזה שהוא מתמרמר נגד העלילה שמעלילים על אביו, אבל כשהוא מגיע לקבור את אביו, הוא חושב שאולי העלילה היתה נכונה. הוא נזכר בדברים שמטילים ספק בגירסה של אבא שלו. אני לא פותר את החידה הזו. אני חושב שהקורא צריך להיות מספיק אינטליגנטי כדי לפתור את החידה. או לא לפתור אותה. כי זה לא רלוונטי לגבי הגיבור: אם אביו היה משתף פעולה עם הנאצים או לא. די לו בסימן השאלה הזו כדי להבריח אותו לעולם הקבצנות, לשולי החברה הישראלית. די לו בשיא - בחלום שחלם כל לילה שאביו דוחף אותו ואת אימו לקרון לאושוויץ. זה מספיק לו. הוא לא צריך לדעת יותר מזה. ולכן אני גם לא פותר את החידה הזו.

אכן, הפעילות הציבורית שלי עזרה לי להתמקד בסיפור אותו אני מספר, בלי התערבות המחבר - בלי להעביר גזן דין, בלי בלומר מה טוב ורע. "אני מצלמה" - כמו שם המחזה שקדם ל"קברט" שנעשה לפי ספרו של אישרוויד "שלום לברלין" - ואתם תראו את התמונות.

לגבי הכתיבה העיתונאית, היתה לה השפעה טובה מאד. למדתי לצמצם את הכתיבה שלי, להיות במסגרת של 500-600 מילה. אתה רוצה לכתוב יותר אבל אין לך מקום. אז אתה מוכרח לאלף את עצמך לגזום ולהשמיט מילים מיותרות. וזה מאד השפיע עלי כמו על הרבה סופרים, שהקריירה שלהם כעיתונאים עזרה להם בכתיבה הספרותית.

האם יש קשר לצד המשפטי?

לא חושב. יש גזר דין בה"השמיכה" ויש אלמנטים של משפט פה ושם בספרים אבל הם לא חשובים.

בכל ספר קיימת מתכונת והיא פשוטה: ב"השמיכה" זו מתכונת של אותה במה, כל אחד עולה עליה ומדבר לקהל.

ב"כביש מספר חמש" - המתכונת היא אודיסיאה, מסע שבו מתרחשים דברים המשפיעים על הגיבור.

ב"הים שמעלינו" - המתכונת היא אבדן שיווי המשקל של הכל: ברלין דומה לתל אביב. בתל אביב קורה אסון שהים עולה ובברלין של ויימר החופשית קורה האסון הנאצי. במקביל אבדן שיווי המשקל פוגע בכל האנשים שמופיעים בספר הזה. אבדן שיווי המשקל הורס את חייהם. אני מכניס סיבוכים מסויימים למתכונות האלה והסיבוך הכי גדול היה לי בספר הראשון "השמיכה". כתבתי את הספר הזה כשורה של מונולוגים אבל מונולוגים מודולריים : אפשר לקרוא כל סיפור בנפרד ואפשר גם לקרוא לא בסדר שהספר כתוב בו. ואני מציע לקורא את שתי האלטרנטיבות האלה. רציתי שהסדר ישפיע על התוכן, שמי שקורא את זה בסדר כרונולוגי יראה בזה סיפור החברה הישראלית, שמתחיל בלכידות המדהימה הזו שבמחנה בקפריסין ומגיע להתפוררות ולהתאבדות של המזכיר של בן גוריון. וראיתי בזה כצף אחד, היסטוריה של חברה. לעומת זאת אם קוראים את הספר כסדרו זה לא היסטוריה של חברה, אלא טרגדיה אישית קשה שיש לה רקע היסטורי. שני הספרים שונים זה מזה.

ב"כביש מספר חמש" על המתכונת הפשוטה של האודיסיאה הוספתי שני סיומים אלטרנטיביים. סיום אחד - כמו באודיסיאה, הוא חוזר לפנלופה שמחכה לו והכל בסדר למרות כל מיני סיבוכים בחיי הנישואים. בסיום השני - הכל לא מסתדר אצל עורך הדין התל אביבי הזה, שהוא באמת אדם מן הישוב, מרובע לגמרי בן למשפחה יקית, שומע את שוברט, הולך לפילהרמונית - בורגנות תל אביבית במיטבה. כתוצאה מהמפגשים עם אנשי השוליים, הוא משתגע, מקבל האלוצינציות, וכתוצאה מהן הוא מתנגש בגדר הבטיחות. חושבים שזו תאונה אבל בעצם זה ספק תאונה, ספק התאבדות, ספק שיגעון - והוא מובא לקבורה. ובבית הקברות נפגשים שני הקצוות: אנשי השוליים ששמעו על מותו בעיתונות, והחברים שלו מהתזמורת הפילהרמונית ומעולם המשפט. גם נשיא לשכת עו"ד וגם הזונה ממולדובה.

שני סיומים זה לא המצאה שלי. אבל פה הכוונה קשורה לפילוסופיה של הספרות. שני הסיומים האלה רלוונטיים באותה מידה. מכיוון שזה יכול להיות ככה וככה. זה אותו מקרה של עציץ. עציץ אחד נופל לצד אחד והוא חוזר לאשתו הביתה והוא מאושר: העציץ נופל לכיוון השני ומסתיים בטרגדיה איומה. אף אחד לא יודע למה זה קרה.

ב"הים שמעלינו" על המתכונת אני מלביש את השילוב שהוא קצת קשה שבין הטרגדיה של הכלל והטרגדיה של הפרט. בין ברלין ותל אביב ובין האומללים שנתקעים באסונות האלה.

מה הם הפלוסים והמינוסים של כתיבה ספרותית, בעיקר בהשוואה לכתיבה אחרת?

המינוס העיקרי זו הבדידות. אדם עומד מול גיליון נייר ריק והוא לבדו. כשאני כותב כתיבה משפטית אני מתייעץ עם אנשים ושואל מה דעתם, אני אוהב להתייעץ. כאן אין עם מי להתיעץ. כאן זה לבדך מול הנייר. בדרך כלל אצלי זה בלילה. וגם בכתיבה במוח, אני לבד, אין לי עם מי לדבר.

שנית, אין תגובה מיידית. אתה כותב ואתה לא יודע מה זה. כשאתה עומד על במה, אתה מקבל מחיאות כפיים; כשאתה כותב בעיתון למחרת מטלפנים אליך; כאן אין תגובה מידית. אתה כותב, שולח את זה לאויר, זה מתאדה באיזשהו מקום. כשבאה תגובה אתה לא יודע אם זה אותנטי, אם זה אמיתי או מזויף. ואתה לא יודע אם היא תחזיק מעמד. היום מתלהבים בעוד שנה זה יהיה כלום. אתה חייב לחיות הרבה זמן בחוסר בטחון.

והקושי השלישי, שלא קיים בכתיבה משפטית פובליציסטית, זה הקושי להיכנס לנשמתו של האחר. אני כותב בעיקר על אנשים זרים לי. קשה לי להכנס אליהם. למשל הילד ב"השמיכה". הוא בן עשר בערך. הוא ילד רגיל. יום אחד הוא מקבל מחלת רוח הוא מדמיין שיש לו עוד עור שצומח על העור שלו. ואחר כך מבין שהעור השני הזה זה זכוכית שמתעבה מיום ליום ובסופו של דבר לא יכול לנשום בגללה. אז אני צריך להיכנס לנשמתו של הילד הקטן. זה לא קל. הטכניקה שלי היא לדמיין אדם מתחילתו ועד סופו.

אני יכול לתאר אותו, איך הוא נראה. אני יודע מה עבר עליו, מה הוא חושב, אני מכיר אותו. זו טכניקה אולי קצת דומה לזו של סטניסלבסקי במשחק. אם הילד, אנינה, מופיעה בקטע קצר בו היא הולכת לטיפול בתל השומר. מכירה עובד זר מבוגר, לא אטרקטיבי בכלל, לא רומנטי - ונכנסת איתו למיטה. ובקטע שני בהלוויה של אביה היא רואה את הטכנאי הרוסי שעזר לה בטיפולים של ההקרנות. ובסוף הם מתחתנים. אלה שני קטעים קצרים מאד אבל אני יודע הכל על אנינה. אני יכול לתאר לכם בפרוטרוט את קורות חייה. לעצמי אני יודע, ואני לא מספר את זה בספר.

יש גם שלושה פלוסים

הראשון - הנאה שבכתיבה. כתיבה ספרותית היא כתיבה מרתקת. היא גם פותחת עיניים. אף פעם לא לקחתי סמי הזיה אז אני לא יכול לומר, אבל מתוך תאורים אני חושב שזה משהו דומה לזה: פתאום אתה רואה את העולם צלול יותר, בהיר יותר, חד יותר. גם זויות הראיה מתרחבות. אתה רואה דברים בצורה אחרת. בזכות כתיבה ספרותית פגשתי מחדש את הכתיבה של ביאליק, ובשיר קטן ולא ידוע בשם "דמעה נאמנה" גיליתי משהו על עצמי. שנית - בכתיבה ספרותית נשאר ספר. והספר נשאר, לעתיד. ותמיד נותרת אשליה נעימה: לחשוב שבדור עתידי מישהו שעוד לא נולד היום יפתח את הספר הזה, יקרא ויזדהה איתו.

שלישית - אנשים בגילי כבר לא צוברים חברים חדשים. הספרים האלה, הגיבורים האלה, הם ידידים חדשים שלי. ובלילות חסרי השינה, ואני מצטיין בזה, הם באים מכל הספרים ומתאספים ליד המיטה שלי, ומספרים אחד לשני מה קורה אצלם וגם ממשיכים ומספרים לי מה קורה אחרי שהספר נגמר.

אלה הפלוסים הגדולים מאד של כתיבה ספרותית ואין להם תחליף ושום דבר דומה בעולם המדע או הפוליטיקה או בעולם העיתונאות.

ולבסוף : למה אני מצפה מהקוראים שלי?

אני מצפה שייהנו, אבל עוד דבר - אני מצפה שגם יבכו קצת וגם יצחקו קצת ביחד איתי וביחד עם הגיבורים שלי.

המשך קריאה...

---

המיצבים הם רק נגד ישראל

 הארץ, 20/01/2004

האם אנשי שמאל התומכים בחופש אמנותי בלתי מוגבל היו מוכנים שיחול גם על יצירות של כהניסטים?

התקרית שבה פגע שגריר ישראל בשוודיה, צבי מזאל, במיצב הנראה כמגלה אהדה להתאבדות ולרצח במסעדת מקסים בחיפה, מעוררת את שאלת גבולות חופש הביטוי האמנותי וגבולות המחאה נגד חופש ביטוי זה.

המיצב כשלעצמו לא צריך להפתיע לאחר שמוזיאון תל אביב הציג יצירה שבה שולב צלב קרס במגן דוד. אין להתפלא לא על המוזיאון בשטוקהולם ולא על כך שישראלי מעורב במיצב המקומם. מיצבים מסוג זה נהפכו לעניין שבשגרה בגלריות, מוזיאונים וקמפוסים מערביים. יוצריהם - אני מסרב להשתמש בתואר אמנים - מגינים עליהם באמצעות שתי טענות: ראשית, אין לנתק אמנות מפוליטיקה; שנית, אין מקום לצנזורה או פיקוח על חופש הביטוי האמנותי. השלמה עם צנזורה תסיר את המחסום העוצר את ההידרדרות במדרון החלקלק המוביל למדינה פשיסטית, שבה נחרץ גורלם של יוצרים לפי האינטרסים הממלכתיים.

המשך קריאה...

---

שלום בלי בטהובן

הארץ,