Transmenu powered by JoomlArt.com - Mambo Joomla Professional Templates Club

גלובס, 24.2.2010

הספר 'אירנופוביה' יוצא בעיתוי מושלם. המחבר, ד"ר חגי רם מאוניברסיטת בן-גוריון, טוען בו שהפוביה האנטי-אירנית של ישראל נובעת מבעיות פנימיות של החברה הישראלית; ישראל חייבת לעשות דמוניזציה לאירן כדי לזהותה עם המיעוטים המדוכאים של ישראל - החרדים והמזרחים. הצגת אירן כשטן, כסכנה חיצונית, מאפשרת לחוגים השליטים בישראל לצאת חוצץ נגד הסכנה הפנימית של "חוגים דמויי אירן הפוגעים בראייה העצמית של ישראל כחלק מהמערב". כרגיל בספרות האנטי-ישראלית, אין שום הוכחה לקביעה זו. הוא מסתמך - הפתעה! - על יוסי שריד שתקף את המתנחלים כ"חומניסטים". הוא גם מצטט התקפות נגד ש"ס כראייה לכך שישראל המציאה את האירנופוביה כדי לענות לסכנת "הזיהום הצפויה מהערכים החרדים-מזרחיים של ש"ס".

בית האופרה של וורשה, אפריל 1993

כאשר אדם כמוני, יליד תל אביב, בן להורים יוצאי פולין - אבי יליד וורשה, אמי ילידת אוסטרולנקה - עומד לדבר כאן, בבית האופרה של וורשה, בפני אלה שחירפו נפשם כדי להציל יהודים ממוות, קשה לו לתת ביטוי מלא לרגשותיו. תוך כמה שעות אתה מגיע מישראל, מדינתם של היהודים, אל הארץ שהיתה במשך מאות שנים מקלט ליהודים - עד שהיתה, בעת השלטון הנאצי, לבית מותם. אתה חולף במשך ארבע שעות טיסה על היסטוריה של מלחמות ורדיפות ותקוות; אתה זוכר כמה קרוב היה הצורר הנאצי לנצחון מלא ולהכחדת כל היהודים תחת שליטתו; כמה היה קרוב לכבוש גם את ארץ-ישראל, ולהשמיד את היישוב הקטן שצמח בה ושהצמיח את מדינת ישראל; אתה נזכר בידיעות הראשונות שהגיעו לארץ, מהממשלה הפולנית הגולה בלונדון, על תחילת ההשמדה הטוטאלית של יהודי פולין; אתה חוזר ומזכיר לעצמך, בחירוק שיניים ובכאב שאין לו מרפא, את סירובו של העולם להציל אפילו חלק קטן מיהודי אירופה; את נעילת השערים; את ה"אין מקום ליהודים" של מדינות עשירות ורחבות ידיים; את היום בו פלשה גרמניה הנאצית אל תוך פולין, המנסה להתגונן בגבורה עילאית נגד הכוח הברוטאלי של הרייך השלישי; את החשיכה שירדה על פולין - חשיכה מלווה בעינויים, בהרג וברצח - של יהודים ולא יהודים; את מלחמת החורמה שניהלה המפלצת הנאצית נגד העם היהודי ויהודי פולין; את מחנות הריכוז וההשמדה; את המשלוחים והסלקציות; את המוות היורד על יהודי פולין בצורות שונות: מי ברעב, מי במחלה, מי בתליה, מי בעבודת פרך, מי בהתאבדות ומי בהשמדה - תחילה בירי המאורגן של יחידות האיננזצגרופן ולאחר מכן בתאי הגזים; אנו מעלים בזכרוננו את נס הגבורה של אותם ימים: את נס ההישרדות האנושית; נס שמירת צלם האדם; נס המורדים בגיטאות, ובראשם מרד גטו וורשה; ואנו זוכרים את יהודי פולין - עם שלם, יוצר, פורה, תוסס, מפולג בעת שלום, מאוחד בעת צרה, שהעשיר את התרבות היהודית, הפולנית והעולמית בכשרונות בניו ובנותיו. אנו זוכרים. אנו אבלים. ואין לנו מנחם.

אך אנו גם יודעים וזוכרים שבעת שירדה החשיכה הגדולה, הבליחו בה אורות של אנושיות ואהבת אדם: האור הגדול של אלה שסיכנו חייהם, הימרו את צו הצורר, והצילו יהודים - נתנו מקלט ומסתור לשכנים, מכרים וסתם יהודים, ועשו זאת בגבורה שרק מעטים מסוגלים לשכמותה.

אתם, ידידים יקרים, פעלתם מכוח המצפון, מכוח האינסטינקט האנושי המצוי בכם. יכולתם לרוע; ניצחתם במעשיכם את ממלכת הרשע. קשה לתאר התנגשות יותר מהותית מזו שהתרחשה כאן בפולין, בימי המלחמה הנוראה: מצד אחד - הרוע המוחלט, התגלמות כל מה שהוא שטני, מרושע, אכזר ומוג לב; מצד שני - הטוב המוחלט, התגלמות כל מה שהוא טוב, נדיב ואמיץ. נזכור את הרשע אך לעד לא נשכח אתכם, האנשים הטובים והאמיצים, גבורי האנושות, אנשי האור בעת חשכת ליל.

אנו, הישראלים עקבנו בהערצה אחר מאבקו של העם הפולני לשחרור מעול האימפריה הקומוניסטית ושמחנו יחד אתכם כאשר חזרה הדמוקרטיה לפולין. פולין וישראל הן מדינות דמוקרטיות וידידותיות ואנו מתכוונים להדק את שיתוף הפעולה בנושאים רבים, ובנושאי תרבות וחינוך בפרט. ביקורנו כאן עומד בסימן העבר הנורא, על כל מוראותיו ומשקעיו, אך גם בסימן עתיד טוב יותר - לשתי מדינותינו ולעולם כולו. אנו גם מבקשים לשמר, בעזרת ממשלת פולין והעם הפולני, את מורשתה של יהדות פולין ולהציל מכלייה את השרידים והעדות לחייה של קהילה אדירה ומפוארת שאינה עוד. מי יתן ולנצח לא נראה עוד תקופה כמו התקופה בה זהר אומץ לבכם כאי בודד בים של אכזריות.

בשם ממשלת ישראל באתי להביע את תודתנו והוקרתנו למעשיכם ולומר לכל אחד מכם: אחינו ואזרחינו אתם.

אושוויץ בירקנאו, אפריל 1994

כאשר אנו ניצבים כאן, בלב ליבה של פלנטת האפר, גואים בנו רגשות כה עזים, עד כי קשה לנו לתת להם ביטוי. תחילה עולה בנו סירוב גדול: סירוב להאמין שמה שהתרחש כאן, ובמחנות ההשמדה האחרים בהם נרצח עמנו, אכן קרה במציאות. שאכן, בלב ליבה של אירופה, במאה העשרים, ביצעה ממשלתה הרשמית של גרמניה את הרצח התעשייתי שאשוויץ היא סימלו. שאכן, בני אדם הם שעשו את המעשים ששפת אנוש לא תוכל להם; שאכן, עולם שלם עמד מנגד ולא הושיט יד מצילה גם כאשר הדבר ניתן.

יש הכותבים את דברי אותם ימים נוראים ומקשים כיצד יכלו היהודים בארצות מגוריהם להאמין שהם מוסעים למחנות עבודה, וכיצד סירבו לתת אמון בשמועות על אשר צפו להם במחנות ההשמדה. מי אנו שנקשה קושיות כאלה? הרי גם לנו, מקץ מחצית המאה, לאחר שראינו וקראנו קטעי עדות, לאחר ששמענו את סיפור הניצולים, קשה להאמין שהדבר אכן היה, ולא פעם אנו מתעוררים משנת לילה ונדמה לנו שבין הסיוטים החולפים עם אור יום, היה גם סיוט זה ששמו אושוויץ.

אנו נמצאים כאן מכיוון שאין מדובר בסיוטי ליל, אלא בעובדות החיים, בעובדות המוות: כדברי המשורר יצחק כצנלסון, שנרצח לפני חמישים שנה:

"... ראה ראשים פונים אלינו, מליונים, ידיים ספור, האם תוכל? ראה שפתיים ופנים, האם תפילה קפאה בהם או זו היא זעקתם? גשה וגע בהם... אין משהו לגעת בו - חלל!

מלב בדיתי, יהודים! מלב בדיתי עם!

... ורק יסוריהם אמת הם, העינויים אשר עינייך פה רואות, זה העינוי של הרצחם אמנם גדול הוא וודאי..."

ולאחר שהעינוי הודאי הזה מנתץ את הסירוב להאמין, צפות בנו תחושות אחרות: כאב שאין לו פורקן; אבל שאין לו ניחומים. זכר שאינו מתבלה. זכרם של מליוני בני אדם - כל אחד עולם מלא - שהומתו, ושנהרגו, ושנשחטו, ושנשרפו, ושנטבעו, ושנחנקו על שום היותם יהודים.

אין מחילה לרוצחים. אין התיישנות לפשע. אין המתים נשכחים מלב. גיבורי מרד הגיטאות; גיבורי מלחמת ההישרדות; גיבורים שלא אבד צלמם; וגם אלה שלא היו גיבורים - כולם, כולם מזהירים כזוהר הרקיע.

וסערת הרגשות מתפרצת בנו ומחפשת אחר מילים, והמילים בורחות מאיתנו. אנו יודעים כיהודים, שעמנו נרדף כפי שלא נרדף שום עם מעולם, והשואה לא היתה תאונת דרכים בהיסטוריה, אלא פועל יוצא של הטפה והסתה, שנאה בת דורות רבים. העמידה כאן, באושוויץ בירקנאו, עושה אותנו יותר יהודים - שותפים לגורל אחינו שרק בדרך מקרה לא היה חלקנו כחלקם - וגם יותר ציוניים ויותר ישראליים, שכן נדרנו נדר שחיינו לא יהיו עוד הפקר כל עוד נשמה באפינו.

אך אנו גם יודעים דבר נוסף: כל היהודים היו קורבנות המשטר הנאצי. אך לא כל הקורבנות היו יהודים. הייחודיות של גורלנו אינה מקהה בנו את ההזדהות האישית העמוקה עם גורלם של קורבנות אחרים שהומתו ונרצחו: מאות אלפי פולנים, וצוענים, ובני העמים הכבושים, כל מי שנחשב לפסול ונחות בעיני עם האדונים. כולם שותפים לנו.

החוויה שאנו עוברים כאן עושה אותנו יותר אנושיים, יותר דמוקרטיים, יותר נחרצים בדעתנו למנוע סבל אנושי. אנו יודעים כי רק משטר דיקטטורי גזעני - גם אם עלה לשלטון בתמיכה רחבה - יכול היה לבצע את אשר עשו הנאצים ושותפיהם. אנו יודעים, כאן יותר מאשר בכל מקום אחר, כי מי שכופר בעקרון היהודי - האוניברסלי שכל אדם נברא בצלם, מאבד את צלמו שלו.

כיהודים וכישראלים, אנו ניצבים כאן וכאבנו אילם. אך אנו יוצאים מכאן גם חזקים יותר. חזקים יותר כיהודים. כישראלים. כבני אדם.

 הארץ, 18/04/2004

אילו היתה פורצת באירופה, בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, מגיפה שמסיבות גנטיות היתה פוגעת רק ביהודים וממיתה את רוב רובם של יהודי אירופה - היה זה אסון נורא. שואה. רצח יהודי אירופה - שזכרו מסרב להיעלם גם אחרי 65 שנה - הוא שואה נוראה, אובדן של ציוויליזציה שלמה, של יותר ממיליון ילדים יהודים, של תרבות אדירה שהעשירה את העולם היהודי והלא-יהודי. אבל משמעותו חורגת מכך: שכן הוא חולל טראומה שלא היתה נוצרת לו היה מדובר בקורבנותיה של מגיפה קטלנית.

הארץ,