Transmenu powered by JoomlArt.com - Mambo Joomla Professional Templates Club

ציונות,

עולים או מהגרים

הארץ, 09/06/2003

בגיליון 21 של כתב העת "תיאוריה וביקורת", שבהוצאת מוסד ון ליר והקיבוץ המאוחד, מופיע מאמר מעניין מאת ד"ר בועז סנג'רו, המבקר את ממצאי ועדת החקירה על היעלמות ילדי תימן. לא פחות מעניינת היא הערת העורך המצורפת למאמר: "המחבר משתמש במאמר במונחים 'עלייה' ו'עולים חדשים'. בקשת המערכת להמירם במונחים נייטרליים יותר - הגירה ומהגרים - נדחתה על ידי המחבר".

המשך קריאה...

---

מדינה נוצרית וצרפתית

הארץ,

אירופה, ציונות,

אנושי וציוני

הארץ,

סדרי שלטון ומשפט, ציונות,

רק השער הציוני פתוח

הארץ, 13/03/2002

לציבור היהודי בישראל, על שפתו ותרבותו, אין ברירה אלא להתקיים במדינה יהודית ודמוקרטית, מדינת הלאום של העם היהודי

מקץ מאה שנה לפתיחת השער הציוני, עומדת הלאומיות היהודית החילונית - לא הדתית - בפני משבר גדול. עוצמת השנאה המוסלמית-הערבית לישראל וליהודיה מכניסה ייאוש ללב. כאשר ערפאת אמר "לא" להצעות ברק וקלינטון והחל באינתיפאדת הדמים שלו, הוא פגע קודם כל בציבור יהודי חילוני שהאמין, ברובו הגדול, כי פתרון של שתי מדינות לשני עמים ישכין גם שלום וגם ביטחון.

המשך קריאה...

---

למרות הפיגועים

הארץ, 14/03/2002

סגן גרמן רוז'יקוב, בן 25, עלה ארצה מרוסיה לפני שלוש שנים, ונהרג בעת שהסתער בראש פלוגתו על הרוצחים הפלשתינאים ליד מצובה. אכן, אנו נתקלים יותר יותר בשמות רוסיים בקרב רשימת נפגעי הטרור הפלשתיני. על פי העיתון "וסטי", כ-90 מ-350 קורבנות האינתיפאדה הם עולים מחבר המדינות. היכן עוד פוגשים בעולי חבר המדינות? קודם כל בצבא: 25% מהמתגייסים השנה הם עולים, ורב חלקם גם ביחידות קרביות ובקצונה הזוטרה.

המשך קריאה...

---

חג מולד בגטו

הארץ, 25/12/2002

זמן קצר לפני חג המולד ביקרתי בכנסייה על שם הקדושים ירמיהו ולוצ'יה בוונציה. הכנסייה, כמו רבות אחרות, עוברת שיפוץ. אך מבעד לקורות ולבדים מתגלים שני ציורים של ישו - שניהם לא ידועים ובוודאי אינם בולטים בין אוצרות האמנות של הפנינה האדריאטית. בשני הציורים ישו, בניגוד לבחור הבלונדיני בארצות הצפון, נראה בבירור שמי ויהודי. כשמתבוננים בציורו של אוגוסטו אוגוליני, שבו נראה ישו מורד מהצלב, עורו נטול דם ועיניו מביטות השמימה - אפשר ממש לשמוע את המלים "אלי, אלי, למה שבקתני" - המופיעות במקור העברי בליטורגיה הנוצרית. לרגע דמיינתי את עצמי כילד נוצרי הרואה את הציור ונקרע בין אהבתו לצלוב לבין שנאתו לאלה שעוללו לו זאת.

המשך קריאה...

---

נניח שישראל לא היתה קיימת

הארץ, 03/04/2001

הקהילה היהודית הקטנה ביוון - פחות מ-5,000 איש - שרויה היום במבוכה לא קטנה. ביוון, שבה הלאום והדת אינם מופרדים זה מזה, באופן שמזכיר את ישראל, נהוג לרשום את הדת במרשם האוכלוסין ובתעודות הזהות. הקהילה האירופית דרשה שיוון תבטל את הרישום הזה - כפי שראוי שייעשה אצלנו בעניין רישום הלאום - והפרלמנט היווני אכן ביטל את רישום הדת.

המשך קריאה...

---

כוח עולה

הארץ, 18/06/2001

את המזימה הפלשתינית, לפגוע בעלייה לישראל, עשויים לסכל העולים עצמם

מ-1 בינואר השנה, בעיצומה של האינתיפאדה, ועד 11 ביוני, עלו מחבר המדינות 13,644 עולים לעומת 20,479 בתקופה המקבילה בשנה שעברה. האם האינתיפאדה היא שהביאה לירידה בשיעור העלייה? קשה להשיב על כך, שכן היתה צפויה ירידה בעלייה גם בלי האינתיפאדה. התמעטות האוכלוסייה היהודית והצמיחה הכלכלית המשמעותית ברוסיה ובארצות אחרות בחבר המדינות מקשות על בידוד הגורמים לירידה הזאת וניתוחם.

המשך קריאה...

---

מדינה הונגרית ודמוקרטית

הארץ, 10/07/2001

ב-20 ביוני קיבל הפרלמנט ההונגרי את חוק הסטטוס ההונגרי, ברוב עצום של 92%. החוק, המעורר התנגדות בקרב אחדות משכנותיה של הונגריה, שופך אור על הוויכוח בישראל בקשר לאופיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

המשך קריאה...

---

חוקי השבות של אחרים

הארץ, 04/01/2000

חוק השבות שנחקק בהסכמה כללית ב-1950 נהפך באחרונה לסלע מחלוקת כפולה: מצד אחד טוענים - בעיקר החוגים החרדיים - שניסוחו רחב מדי ומאפשר עלייה והתאזרחות של מי שאינם יהודים על פי ההלכה. מצד שני נטען, בעיקר מצד המפלגות הערביות והשמאל הלא ציוני, כי חוק השבות מפלה וסותר את מהותה של ישראל כמדינה דמוקרטית. אפילו ציוני מושבע כמו יו"ר הכנסת, אברהם בורג, מצא כי חוק השבות הוא "פרובלמטי".

המשך קריאה...

---

זכות השיבה להודו

הארץ, 19/06/2000

באחד הימים האלה באה לסיור לימודים בארץ משלחת של חברי פרלמנט בריטים, מהמפלגה הליברלית דמוקרטית. בתוך זמן קצר עלה לסדר היום נושא מקובל במפגשים אלה: הטענה שישראל מסרבת להכיר בזכות השיבה של הפליטים הפלשתינאים מ-48' ובכך פוגעת בעקרונות הומניטריים, ובנוסף לכך - מחמירה את פשעה על ידי הענקת אזרחות ליהודים מחבר המדינות שלא נולדו בארץ ואינם מכירים אותה.

המשך קריאה...

---

לכל ארץ יש שם - פרט לישראל

הארץ, 15/09/2000

בביקורתו על ספרו של אלי שאלתיאל, "תמיד במרי - משה סנה" ("תרבות וספרות", 1.9) כותב שלמה זנד: "בדומה לרוב החוקרים העוסקים בהיסטוריה ציונית וישראלית משתמש שאלתיאל לכל אורך ספרו במנגנון מושגי ציוני טעון. "יישוב" "עלייה", "ארץ-ישראל", "ערביי ארץ-ישראל"... שאלתיאל רשאי כמובן להיות ציוני מאמין אולם מהיסטוריון מקצועי אפשר לדרוש לחדול מלהיות ציוני בהתיישבו לכתוב היסטוריה".

המשך קריאה...

---

ביג מאמא טעתה בגדול

הארץ, 27/10/2000

משה צימרמן ("תרבות וספרות", 20.10) מכתיר את חנה ארנדט, שספרה "אייכמן בירושלים" יצא לאחרונה בתרגום עברי, "אם הפוסט ציונות". על שום מה קושר צימרמן כתרים אמהיים לחנה ארנדט? על שום שעוד בשנות הארבעים והחמישים חשפה את פניה האמיתיים והאכזריים של הציונות ושל המדינה היהודית. אך לפחות חלק מהראיות לכך הן חלולות.

המשך קריאה...

---

דמותנו ב-2050

הארץ, 13/12/2000

רוב אלה שנמצאים היום בעמדת מקבלי ההחלטות לא יחיו ב-2050, אך החלטותיהם יקבעו את מראה דמותה של המדינה אז. חיזוי העתיד הוא עניין מסוכן. קל לצטט תחזיות שהתבדו - חגיגות המילניום היו מלאות בהן. רק לפני כמה שנים, למשל, ניבא לנו "אקונומיסט" שפע של נפט זול שיציף את העולם.

המשך קריאה...

---

היסטוריה ישנה, אך נכונה

הארץ, 30/09/1999

הוויכוח על הכללת ספרו של אייל נווה "המאה ה-20 - על סף המחר" בתוכנית הלימודים לכיתות ט' פתח דיון בנושא רחב יותר. הספר כשלעצמו הוא ספר מעולה, שיגביר את העניין בלימוד היסטוריה מודרנית מצד תלמידים ומורים כאחד.

המשך קריאה...

---

עם אינו אי

הארץ, 18/10/1999

מדוע צודק משרד החינוך בהחלטתו לשלב את לימודי ההיסטוריה היהודית בלימודי ההיסטוריה הכללית? בשל שתי סיבות עיקריות: ראשית, משום שדרך לימוד זו מעניינת יותר - לימוד ההיסטוריה היהודית בנפרד, כהיסטוריה (נכונה כשלעצמה) של רדיפות וייסורים, היה מאוד לא אהוב על תלמידי התיכון; ושנית, מכיוון ששילוב כזה משקף נכונה את ההיסטוריה.

המשך קריאה...

---

כן יהודית ודמוקרטית

הארץ, 29/12/1999

היוזמה של סיעת חד"ש בכנסת לשנות את הגדרתה של ישראל ממדינה "יהודית ודמוקרטית" ל"מדינת כל אזרחיה", מעלה לדיון פרלמנטרי נושא שנדון רבות בעיתונות ובאקדמיה: האם יכולה מדינה כלשהי להיות בעלת אופי כלשהו, ואם כן מהו האופי הרצוי לישראל? מדינה יהודית? מדינת העם היהודי? מדינת "כל אזרחיה"? מדינה "יהודית ודמוקרטית"?

המשך קריאה...

---

אל תגעו בחוק השבות

הארץ, 18/06/1998

כל ביקור בקהילות היהודיות ברוסיה מעלה על פני השטח שתי שאלות שאי אפשר לחמוק מהן: כמה יהודים נותרו ברחבי הפדרציה הרוסית ומי נחשב ליהודי. אי אפשר להתחיל לענות על השאלות הללו בלי להזכיר את נוכחותה של ישראל במדינה שבה אסור היה להזכיר את ציון.

המשך קריאה...

---

שמחה לא שלמה

הארץ,

ציונות,

המהפכה נכשלה, הציונות הצליחה

 הארץ,

ציונות,

הג'יבריש הרדיקלי

הארץ, 16/09/1997

בתעמולתם של שוללי הציונות באקדמיה הם חוטאים לא רק לאמת ההיסטורית  אלא גם לאמת שלהם: מה שמותר לכל העמים אסור לעם היהודי

יובל ה-50 לאירועי האונייה אקסודוס נתן בימה להיסטוריונים ביקורתים התוקפים את ראשי הציונות, ובראשם בן גוריון, ומאשימים אותם בגישה המניפולטיווית והצינית שנקטו כלפי פליטי השואה וניצולם לחיזוק היישוב היהודי בא"י והקמת מדינה יהודית גם כאשר הדבר היה כרוך בסבל אנושי רב. 

המשך קריאה...

---

ישראל ומדינות הלאום החדשות

האם הציונות היא סוג חריג של לאומיות? במשך שנים למדנו להאמין בכך כעניין כמעט מובן מאליו. ואכן, אין ספק שיש בציונות דבר מה יוצא דופן. כשהרצל הכריז שהיהודים הם עם, ושלעם הזה מגיעה מדינה, רבים ראו בו חולם בהקיץ. דומה שאפילו הוא עצמו התבייש לבטא את כל מחשבותיו בעניין. ביומנו כתב: "בבזל הקמתי את מדינת היהודים", אבל הוסיף שאין הוא מעז לומר זאת בקול מחשש שיצחקו לו. חששותיו לא היו משוללי יסוד: כששב מן הקונגרס הציוני הראשון למערכת העיתון הווינאי נויֶה פרָאיֶה פּרֶסֶה שבו עבד, לעגו לו עמיתיו וחבריו וזיכוהו בכינוי "ראש המדינה לעתיד".¹ ובאמת, חזונו של הרצל, אמונתו כי היהודים המפוזרים בין כל העמים, ללא מכנה תרבותי או לשוני משותף, יהיו ללאום שמגיעה לו מדינה, הרעיון הזה אכן נראה מהפכני.

עם זאת, למרות חריגותה, ואולי דווקא בגללה, חרתה הציונות על דגלה גם את השאיפה לנורמליות. התכלית הזאת, לעשות את היהודים לעם ככל העמים, עמדה לנגד עיניהם של מנהיגים והוגי דעות ציוניים מכל גווני הקשת הפוליטית, והיא מהדהדת בכתביהם של הרצל, ז'בוטינסקי, בן-גוריון ורבים אחרים. מן הבחינה הזאת אפילו הופעתו של הגנב היהודי הראשון בתל אביב הייתה סימן מעודד. לאמיתו של דבר יש מעין פרדוקס סמוי בחשיבה הציונית: התהליך הייחודי, ה"א-נורמלי", הפיכת היהודים ללאום מלוכד, נועד בעצם להשיג את ה"נורמליוּת", את ביטולה של החריגות.

היום, לאחר יותר ממאה שנות ציונות, אפשר לקבוע כי המאמץ הזה הוכתר בהצלחה. ובכל זאת, עוד לא השתחררנו מן התפישה הרואה במדינת ישראל וברעיון שעליו היא מושתתת אנומליה פוליטית, משפטית ומוסרית. המוסכמה הזאת, שהשתרשה בארץ ומחוצה לה, פוגעת בדימויה של ישראל ומציגה אותה כילד הבעייתי במשפחת העמים הנאורים. במאמר זה אבקש אפוא לדון בכמה היבטים ייחודיים-לכאורה של הלאומיות היהודית ולהראות שבעצם אין בהם סטייה של ממש מן הנורמות המקובלות כיום בקרב המדינות המתקדמות ביותר בעולם.

ואמנם, במערב, בעיקר באירופה, רווחות כעת גישות חיוביות למדי כלפי היבטים שונים של תופעת הלאומיות, שעד לפני זמן לא רב עוררו הסתייגות וחשדנות. כך, למשל, הולכת וגוברת ההכרה בלגיטימיות של הקשרים שמקיימות מדינות מסוימות עם פזורות אתניות מחוץ לגבולותיהן. בין קשרים אלה ובין מדיניותה של ישראל כלפי התפוצה היהודית קיים דמיון ברור, וההשוואה ביניהם לא רק מתבקשת אלא גם הכרחית ומועילה; היא מוכיחה שישראל יכולה להשתלב בקהילה הבינלאומית כחברה ראויה, הניצבת בשורה אחת עם מדינות דמוקרטיות אחרות, ללא תחושות מדומות של גדלות וללא רגשי נחיתות מיותרים.

ב

עד לפני שנים אחדות הצטיירה הלאומיות בעיני רבים כרכבת מיושנת שהציונות עלתה עליה באיחור-מה. בעולם המערבי החדש כבר הפכה לכאורה מדינת הלאום לתופעה לא רלוונטית. עולם זה מאוכלס במדינות על-לאומיות ורב-לאומיות, מדינות מהגרים, שיש בהן תרבות דומיננטית, צביון נוצרי, שפה רשמית - אבל אין בהן לאום שליט. ארצות-הברית למשל איננה מדינת לאום; אזרחיה הם בני לאומים שונים, והם נהנים משוויון חוקתי מלא. אירופה עוברת אף היא תהליך בעל משמעויות היסטוריות מרחיקות לכת: מדינות שתמיד הדגישו את היותן מדינות לאום עצמאיות הולכות ומתאחדות, והגבולות המפרידים ביניהן הולכים ומיטשטשים. צרפת, שמעולם לא הכירה את המושג "חוק לא-חוקתי", והפרלמנט האנגלי, שמעולם לא הסכים להעמיד את חוקיו לשיפוט חוקתי - נדרשים פתאום לתת דין וחשבון לפני בית הדין האירופי לזכויות אדם בשטרסבורג. אלו הן בלי ספק תמורות דרמטיות, שבתחילת המאה העשרים קשה היה אפילו להעלותן על הדעת.

ואולם, שתי התפתחויות של העת האחרונה חוללו שינוי קוטבי במצב עניינים זה. ראשית, במערב אירופה צצו והופיעו הוויות לאומיות חדשות. טשטוש הגבול בין ספרד לצרפת, למשל, חיזק מאוד את הרגשות הלאומיים של הבסקים, שיש להם עתה לא רק שפה ותרבות משלהם, אלא גם אזור משותף. וכשם שהבסקים רואים את עצמם כלאום נפרד - כך גם הקטלונים, הקורסיקנים, ולאחרונה גם הסקוטים. שבטיות לאומית זו עולה ופורחת באירופה, והיא מעוררת מחלוקות ישנות. בבלגיה למשל, שבה שרר שקט יחסי במשך תקופה ארוכה, נוצר קרע מדאיג בין דוברי הצרפתית לדוברי הפלמית. נראה אפוא שמחיקת הגבולות בין הישויות המדיניות הישנות לא זו בלבד שלא הביאה לדעיכתה של הלאומיות, אלא להפך - היא העניקה לה עדנה חדשה.

ההתפתחות השנייה התרחשה בעקבות קריסתו של הגוש הקומוניסטי. במקומן של המעצמה הסובייטית ובעלות בריתה נוצרו כשלושים מדינות חדשות, שאימצו לעצמן, לפחות כלפי חוץ, מאפיינים דמוקרטיים. מדינות אלו, ובראשן הפדרציה הרוסית האדירה, הן מדינות לאום לכל דבר. יתרה מזו: רובן חברות במועצת אירופה, וחלקן אף מבקשות להצטרף לאיחוד האירופי. להתפתחות זו חשיבות עצומה, מפני שאירופה כבר האמינה שעלה בידיה להיפטר מן הלאומיות. עתה עליה לקבל אל תוכה קהל גדול של חברות חדשות, שהן לא רק דמוקרטיות אלא גם מדינות לאום, ומציאות חדשה זו דורשת ממנה לשנות את יחסה לתופעה.

אחד הסימנים הבולטים לשינוי הזה הוא ההכרה הגוברת בקיומם של מיעוטים לאומיים. קודם שהצטרפו המדינות המזרח אירופיות למועצת אירופה כמעט לא התקיים דיון של ממש בנושא, למרות שגם במערב אירופה קיימים מיעוטים לאומיים - הבסקים, הקטלונים והקורסיקנים, כאמור. והנה בשנות התשעים חוקקה מועצת אירופה שתי אמנות: האחת, אמנת המסגרת להגנה על מיעוטים לאומיים, שנכנסה לתוקף ב-1 בפברואר 1998, העניקה לראשונה זכויות קבוצתיות למיעוטים הללו; האחרת היא הצ'רטר להגנה על שפות אזוריות ושפות מיעוט, שנכנסה לתוקף ב-1 במרס 1998. אמנם צרפת, שחרתה על דגלה את אידיאל הלאומיות ה"אזרחית", דחתה את אמנת המסגרת להגנה על מיעוטים, אך היא הייתה חריגה בעניין זה.² המדינות האירופיות האחרות ובהן אפילו אנגליה, שיש לה מסורת השוללת זכויות קבוצתיות - חתמו על שתי האמנות האלה ובכך הכירו למעשה בעקרונות העומדים בבסיסן.

הרוחות החדשות הנושבות באירופה ניכרות גם בנכונותה להעריך מחדש את המושג פזורה או "דיאספורה". לנו כישראלים וכיהודים יש עניין מיוחד בתהליך הזה, שכן המילה "דיאספורה" מופיעה בדרך כלל בהקשר היהודי. די בקריאת המהדורות האחרונות של המילונים הגדולים כדי להיווכח בכך. מילון בעל שם מציע שלוש הגדרות לדיאספורה. הראשונה שבהן היא: "פיזורם של היהודים מחוץ לפלשתינה מאז המאה השישית לספירה". בסוף המאה התשע-עשרה, בעת שהתנועה הציונית הייתה עדיין בחיתוליה, זוהה המושג "דיאספורה" כמעט תמיד עם התפוצה היהודית. מובן שיש גם פזורות אחרות. האירים הם דוגמה מובהקת לכך: בעולם חיים היום כשבעים מיליון בני אדם ממוצא אירי, וכשהפכה אירלנד למדינה עצמאית בשנת 1937 עמד בראשה אמון דה-וולרה, אזרח אמריקני שנולד בניו יורק.

ואמנם, הקשר בין פזורה למרכז זכה זה כבר לתשומת לב מיוחדת. בעת האחרונה נידונה התופעה במסגרת עבודתו של המלומד האנגלי אנתוני סמית, המציין שלוש דוגמאות ללאומיות של תפוצות: הישראלים, הארמנים והיוונים.³ נכון, יש לחזור ולהדגיש כי רק אצל היהודים לא היה בסיס טריטוריאלי ללאומיות החדשה; רוב היוונים הוסיפו לחיות ביוון והארמנים בארמניה. אבל התפקיד שמילאו הפזורות הללו בלידתן של התנועה הלאומית היוונית והתנועה הלאומית הארמנית חשוב לאין ערוך מזה של האוכלוסייה הילידה. בהקשר זה ראוי להזכיר גם שהיו אלה הפזורות של העמים הבלטיים-הליטאים, הלטבים והאסטונים - שהוסיפו לקיים שגרירויות "וירטואליות" בשמן של ארצות המולדת כשאלה נאנקו עדיין תחת עולו של הדיכוי הסובייטי. במשך כל אותו הזמן הפעילו הפזורות האלה לחץ פוליטי ודיפלומטי מסיבי על ברית-המועצות, ותבעו ממנה שוב ושוב שתשחרר את הארצות הבלטיות ותעניק להן עצמאות. ברי אפוא שהתנועה הציונית איננה הדוגמה היחידה ללאומיות הצומחת בפזורה ולמאבק לאומי המתנהל מחוץ לגבולות המולדת. המקרים האחרים שהזכרנו ממחישים היטב את הצורך להכיר בחשיבות מקומן של התפוצות האתניות בהתפתחותה של הלאומיות המודרנית.

ואמנם, היחסים המיוחדים בין מדינות הלאום לבני-הלאום שלהן, שאינם אזרחיהן, מעסיקים יותר ויותר את הקהילה האירופית ואת החברות החדשות בה. מיעוטים לאומיים זוכים בדרך כלל להגנה במסגרת אמנות בינלאומיות או הסכמים בילטרליים בין מדינות;⁴ ועם זאת, מעמדם של המיעוטים נידון לאחרונה גם כעניין משפטי פנימי במדינות המוצא שלהם. תשע מדינות אירופיות - אוסטריה, הונגריה, בולגריה, יוון, איטליה, סלובקיה, סלובניה, רוסיה ורומניה - חוקקו חוקים אשר נותנים תוקף משפטי ליחסים בינן ובין בני-הלאום שלהן החיים מחוץ לגבולותיהן. סעיף 108 לחוקה היוונית למשל קובע שהמדינה "תדאג ליוונים החיים בחוץ לארץ ותטפח את קשריהם עם המולדת". ברוח זו מנסה כעת יוון לקדם יזמה למתן אזרחות כפולה לאלבנים ממוצא יווני - קבוצה אתנית המונה כשלוש מאות אלף איש - והיא מנהלת מגעים בעניין עם הממשלה האלבנית ועם גורמים אחרים בקהילה האירופית. המצב מורכב מעט יותר ברוסיה, שהיא אמנם מדינת לאום, אבל זהותה הלאומית מעט מעורפלת. רוסיה מכנה את בני-עמה - ובעצם את כל מי ששייך לחוג התרבות הרוסית - "קומְפטריוטים". אין זו הגדרה של ממש, אבל יש לה השלכה משפטית ממשית: חוק שחוקקה הפדרציה הרוסית בחודש מרס 1999 קובע שכל קומפטריוט שמגיע לפדרציה הופך מיד לאזרח רוסי לכל דבר, על כל הזכויות והחובות הכרוכות במעמד זה.⁵

התופעה החדשה הזאת זכתה כבר לשם: "מדינת-קִרבה". בצרפתית השתמשו תחילה במושג "מדינת-אם" או "מדינת הורה", אך בגלל הנימה הפטרנליסטית שהשתמעה ממנו אימצו תחתיו את הכינוי "אֶטאט דֶה-סוּש" - חלקו התחתון של העץ, נקודת החיבור של הגזע עם האדמה.

בשנה שעברה נאלצה הקהילה האירופית לנסח עמדה רשמית בנוגע לתופעת מדינות-הקרבה בעקבות מחלוקת שהתפתחה סביב הנושא במזרח אירופה. הגורם למשבר היה "החוק המגיארי" שהועבר בפרלמנט ההונגרי ביוני 2001, ואשר ביקש להעניק זכויות מסוימות להונגרים החיים במדינות אחרות. יש לזכור שלאחר מלחמת העולם הראשונה, במסגרת חוזה טריאנון משנת 1920, נאלצה הונגריה לוותר על חלקים ניכרים משטחה ועימם על אוכלוסייה גדולה. כיום חיים כמעט שלושה מיליון וחצי הונגרים כמיעוטים במדינות סמוכות - בסלובקיה, ברומניה, בסרביה, בסלובניה, בקרואטיה ובאוקראינה. החוק המגיארי העניק לבני המיעוטים הללו את האפשרות לקבל תעודת זהות הונגרית ופריבילגיות נלוות במדינת האם, כמו הזכות לעבוד באופן זמני, ללמוד במערכת החינוך, ליהנות מתעריפים מוזלים בתחבורה הציבורית ולקבל ביטוח רפואי. ברם, הונגריה לא הסתפקה במתן זכויות אלה אלא אף קיבלה על עצמה לממן את חינוכם של ילדי ההונגרים החיים במדינות השכנות, בתנאי שילמדו בבתי ספר שבהם מדוברת השפה ההונגרית. הצעד המשפטי הזה קומם את רומניה, והיא יצאה נגד החוק המגיארי בטענה שהוא יוצר בשטחה אפליה בין רומנים ממוצא הונגרי לרומנים ממוצא אחר - מצב עניינים בלתי נסבל מבחינתה. בנימה דומה טענה גם סלובקיה שיש בחוק המגיארי משום התערבות בענייניה הפנימיים ואיום על ריבונותה.

בסופו של דבר הגיעה המחלוקת למועצת אירופה, והטיפול בנושא הועבר לוועדה של משפטנים מטעמה. בתום הדיונים, באוקטובר 2001, פרסם גוף זה, המכונה "ועדת ונציה", דין וחשבון בעניין "העדפת מיעוטים לאומיים על ידי מדינות-הקִרבה שלהם", שבו נקבע במפורש כי היחס מן הסוג האמור אינו נוגד את המשפט הבינלאומי אם אין בו משום הפרה של עקרון הריבונות הטריטוריאלית של המדינות המעורבות. בהתאם לכך קבעה הוועדה כמה כללים מנחים למדיניותן של מדינות-הקרבה כלפי אזרחים החיים מחוץ לגבולותיהן, ובהם הדרישה כי מדיניות זו לא תגרום לאפליה בין אזרח לאזרח, לא תפר זכויות אדם בסיסיות, תכבד הסכמים בילטרליים קיימים ותתמקד בעיקר בשימור קשרים של זהות ותרבות. אך חשוב יותר לענייננו: ועדת ונציה הבהירה שאין בתנאים אלו כדי לפסול חוקי אזרחות והגירה המקנים עדיפות מסוימת לבני-הלאום השבים למולדתם, ובכך הכירה למעשה בלגיטימיות של מדיניות שבוּת או רה-פטריאציה.⁶ מסקנות הוועדה אומצו לבסוף על ידי מועצת אירופה, שיצאה בשנת 2003 בהחלטה 1335, ובה היא "מקדמת בברכה באופן עקרוני את הסיוע שניתן על ידי מדינות-קרבה למיעוטי-הקרבה שלהן במדינות אחרות, במטרה לעזור להם לשמור על זהותם התרבותית, הלשונית והאתנית", אף שהאחריות להגנה על המיעוט מוטלת בעיקר על המדינה שבתחומה הוא שוכן.⁷

אין לזלזל בחשיבותן של ההתפתחויות הללו. יש להן השלכות עמוקות על דמותה העתידית של אירופה ועל היחסים שבין המדינות ובין הקבוצות האתניות המחפשות בה את מקומן. אנו עדים למעשה לניסיון - או לפחות למאמץ רב-צדדי - להגדיר מחדש את הלגיטימיות של התופעה הלאומית במסגרת המשפט הבינלאומי. לתהליך זה משמעויות מרחיקות לכת העשויות להקרין על הזירה העולמית בכללותה, ובתוכה גם על ישראל.

ג

השינוי בגישתה של אירופה ללאומיות צריך לעניין מאוד את ישראל, המגדירה את עצמה כמדינת לאום דמוקרטית או כמדינה "יהודית ודמוקרטית". בתוך החברה הישראלית נטושות מחלוקות קשות סביב פרשנותה של הגדרה זו. ואכן, מאז היווסדה מנסה מדינת ישראל למצוא את הנוסחה החוקתית המתאימה, את האיזון הנכון בין שני מרכיבים אלו בזהותה. גם החברות החדשות בקהילה האירופית מתמודדות עם בעיות דומות. כמו ישראל מבקשות גם מדינות אלו לתת ביטוי לזהותן הלאומית בלי לוותר בכך על צביונן הדמוקרטי. מדובר אפוא בלאומיות מסוג חדש - לא בכזו המטפחת שבטיות קנאית, מסתגרת ומתנשאת, אלא באידיאה המכירה גם בזכויות האדם, גם בזכויות האזרח וגם בזכויות המיעוט.

ישראל יכולה ללמוד - וגם להתעודד - מניסיונן של מדינות הלאום האירופיות לתת ביטוי הולם לקשריהן עם מיעוטי-הקרבה שלהן בפזורה. מבחינתה של ישראל עצם העלאת הסוגיה כנושא לדיון היא התפתחות מבורכת. פעמים רבות הצביעו מתנגדי הציונות על בעיית "הנאמנות הכפולה" של היהודים החיים מחוץ לישראל. יהודי ארצות-הברית, למשל, נדרשים עדיין להתמודד עם האשמות מן הסוג הזה. אבל ההערכה המחודשת של מושג הפזורה כיום שומטת את הקרקע מתחת לטענת הנאמנות הכפולה. המדינה הדמוקרטית המודרנית היא לא רק רב-תרבותית, היא גם רבת-נאמנויות לאומיות: אתה יכול להיות אמריקני אפריקני, אמריקני איטלקי, אמריקני אירי, ממש כשם שאתה יכול להיות יהודי אמריקני, בריטי, צרפתי - וגם ציוני.

אבל זו אינה הנקודה העיקרית. ההתפתחות המשמעותית באמת מבחינתה של ישראל היא ההכרה של המשפט האירופי ביחסי הקִרבה בין מדינות ובין בני הלאום שלהן שאינם אזרחיהן ואינם חיים בתחומן. בעבר הוצגה ישראל כ"דמוקרטיה אתנית" או כ"אתנוקרטיה" גם בשל זיקתה המיוחדת לעם היהודי בעולם כולו ומחויבותה לרווחתו ולטובתו.⁸ והנה, ועדת ונציה לא רק מקבלת את זכותן של מדינות לקיים קשרים עם תפוצות מחוץ לגבולותיהן, אלא גם מאשרת את הלגיטימיות של עקרון הרה-פטריאציה.⁹ בקביעתה של הוועדה כי לרוב האתני במדינה עומדת הזכות להגן על הדומיננטיות שלו באמצעות הסדרת ענייני אזרחות והגירה, יש בעצם הצדקה עקרונית של חוק השבות הישראלי ושל חוקים נוספים המבטאים אותו עיקרון, כמו חוק מעמד ההסתדרות הציונית.

להכרה זו יש חשיבות עצומה מבחינתה של ישראל, משום שעצם קיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית מותנה ביכולתה לשמור על רוב יהודי בתחומה. כשהופיע ז'בוטינסקי לפני ועדת החקירה האנגלית בשנת 1936 הוא נשאל "מה זו מדינה יהודית?" ותשובתו הייתה שזו מדינה שיש בה רוב יהודי. ואמנם, מדינת ישראל ללא רוב יהודי יכולה להיות או יהודית או דמוקרטית, אך לא שניהם גם יחד.

ברם, דווקא משום שישראל היא מדינת הלאום היהודי עליה להכיר בערבים כמיעוט לאומי על בסיס של שוויון זכויות קיבוצי, ולא רק אינדיבידואלי - עם כל הבעייתיות שבדבר. לאחר קום המדינה הכירה ישראל בזכויות הקיבוציות של הערבים רק בתחום אחד - בחינוך. לערביי ישראל עומדת הזכות לחנך את ילדיהם במסגרת מערכת נפרדת, על ברכי תרבותם ושפתם. זהו הישג חשוב, ללא ספק - מיעוטים לאומיים כמו הכורדים והמקדונים נלחמים עליו בחירוף נפש - אבל אין בו די. יש לברך אפוא על כך שהרשות המחוקקת והרשות השופטת נקטו לאחרונה צעדים משמעותיים לקראת תיקון המצב. הכנסת קיבלה שלושה חוקים, המכירים בערבים כקבוצה בעלת זכויות קיבוציות: תיקון לחוק החינוך הממלכתי משנת 1953, הקובע מחדש את מטרות חוק החינוך הממלכתי ומגדיר בפעם הראשונה ציבור ערבי; תיקון לחוק החברות הממשלתיות, הקובע כי "בהרכב דירקטוריון של חברה ממשלתית יינתן ביטוי הולם לייצוגה של האוכלוסייה הערבית"; ותיקון לחוק שירות המדינה, הקובע את עקרון ההעדפה המתקנת לטובת הערבים בשירות המדינה. בית המשפט העליון הוציא אף הוא כמה פסקי דין חשובים שיש בהם התקדמות ניכרת בכיוון של הכרה בזכויות הקיבוציות של המיעוט הערבי. בג"ץ קבע למשל שיש להנהיג שוויון תקציבי בין הרשויות היהודיות לערביות;¹⁰ שבמועצת מינהל מקרקעי ישראל צריך להיות ייצוג ראוי לציבור הערבי;¹¹ ושבערים מעורבות יש מקום לשילוט ציבורי בערבית.¹²

המהלכים המשפטיים האלה מקרבים את ישראל לסטנדרטים שקבעה אירופה באמנת המסגרת להגנה על מיעוטים לאומיים. ובכל זאת, בנקודה אחת נשארנו מאחור. האמנה האירופית מכירה הן בזכויות הקיבוציות של המיעוט הן בזכויות האינדיבידואליות של בניו: לקבוצה הלאומית עומדת הזכות להתחנך בשפתה ולשמור על תרבותה, אבל בן המיעוט יכול לבחור גם שלא להשתייך אליו. יש לו דרך מילוט ממצבו. לא כן בישראל, שעוד לא הכירה בזכותם האינדיבידואלית של ערבים ללמוד, אם ירצו בכך, במערכת החינוך היהודית או לשרת בצבא. המחיצות האטומות הללו יוצרות הפרדה מיותרת בין הרוב למיעוט, ומקשות מאוד על יכולתם של פרטים לחיות בהתאם להעדפותיהם האישיות, כנהוג בכל מדינה דמוקרטית מתוקנת.

אכן, עדיין יש מקום לשיפורים בפרופיל הדמוקרטי והליברלי של ישראל. ועם זאת, כמדינת לאום מודרנית אין היא בגדר חריג של ממש בהשוואה למדינות אחרות בקהילה הבינלאומית ככלל ובאירופה בפרט. היא נמצאת, למעשה, "בחברה טובה". המציאות שנוצרה באירופה לאחר קריסת הגוש הקומוניסטי הביאה להערכה מחודשת - חיובית יותר - של הלאומיות, וסיפקה לגיטימציה פוליטית ומשפטית רחבה יותר למדיניות המבטאת יחסים מיוחדים בין מדינה לפזורה אתנית. עדיין קשה לדעת אם ישראל תוכל להפיק רווח מעשי מן ההתפתחויות הללו, אבל אין ספק שהן משרתות את מטרתה ומחזקות את ידיה בפעילותה המתמשכת למען העם היהודי ברחבי העולם.

____________________

אמנון רובינשטיין הוא דיקן בית ספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. ספרו האחרון, ישראל ומשפחת העמים, שנכתב יחד עם אלכסנדר יעקובסון, ראה אור בשנת 2003 בהוצאת שוקן. המאמר מבוסס על ההרצאה במחשבה מדינית יהודית על שם זלמן חיים ברנסטין שנערכה על ידי מרכז שלם בירושלים, ביום 24 במרץ 2003.

הערות

1.­ ארנסט פאוול, הרצל במבוך הגלות: ביוגרפיה, תרגמה ברוריה בן ברוך (תל אביב: מחברות לספרות, 1997), עמ' 251.

2.­ חוץ מצרפת, רק תורכיה ואנדורה סירבו עד כה לחתום על האמנה, ואילו בלגיה חתמה בהסתייגות.

 Anthony D. Smith, Myths and Memories of the Nation (New York: Oxford, 1999),. 3 pp. 212-215.

4.­ בהקשר זה אפשר לציין כמה דוגמאות: ההסכם בין איטליה לאוסטריה משנת 1969, המבטיח את זכויות המיעוט דובר הגרמנית בדרום טירול; ההסדר בין גרמניה לדנמרק, שהושג בהצהרות בון וקופנהגן בשנת 1955, אשר עסק בהבטחת זכויותיהם הלשוניות והתרבותיות של הדנים בצפון גרמניה ושל הגרמנים בדרום דנמרק; וההסכם בין הונגריה לסלובקיה משנת 1995, המבטיח את זכויות המיעוט ההונגרי בסלובקיה ואת זכויות המיעוט הסלובקי בהונגריה.

5.­ החוקים שהעבירו המדינות שאותן הזכרנו בנוגע לבני הלאום שלהן שאינם אזרחיהן נוקטים ככלל עמימות מסוימת בכל הקשור להגדרת אותה זהות לאומית. בולגריה היא יוצאת מן הכלל; חוק שקיבלה בשנת 2001 מציין שלושה תנאים שבהם צריך לעמוד אדם המבקש לקבל את הזכויות המיוחדות המגיעות לבולגרי שאינו אזרח המדינה: ראשית, לפחות אחד מהוריו צריך להיות בולגרי; שנית, הוא עצמו אינו תושב בולגריה, ושלישית, עליו להרגיש בולגרי.

6. European Commission for Democracy Through Law (Venice Commission), Preferential Treatment of National Minorities by Their Kin-State, Strassbourg, October 16, 2001.

7. Council of Europe Parliamentary Assembly, Resolution 1335 (2003): Preferential Treatment of National Minorities by Their Kin-State: The Case of the Hungarian Law on Hungarians Living in Neighbouring Countries ("Magyars") of June 19, 2001.

8.­ את הכינוי "דמוקרטיה אתנית" העניק לישראל הסוציולוג סמי סמוחה בסדרת מאמרים שפרסם בשנות התשעים. ראה למשל במאמרו "המשטר של מדינת ישראל: דמו-קרטיה אזרחית, אי-דמוקרטיה או דמוקרטיה אתנית?", סוציולוגיה ישראלית ב:2 (2000), עמ' 630-565.

9.­ כמה מדינות אימצו ממילא עיקרון זה והשתיתו עליו את מדיניות ההגירה וההתאזרחות שלהן. גרמניה למשל קיבלה לתחומה מיליוני פליטים גרמנים שמצאו את עצמם מן העבר האחר של מסך הברזל לאחר מלחמת העולם השנייה. דוגמה אחרת היא פינלנד, שבשנת 1996 חוקקה חוק המאפשר לה לקלוט מחדש את צאצאי הפינים הקריליים, שסופחו לברית המועצות תחת שלטונו של סטאלין. סעיף 52 של חוקת פולין קובע כי "כל מי שמוצאו הפולני נקבע בדרך הקבועה בחוק רשאי להתיישב דרך קבע בפולין", ואילו סעיף 16 של חוק האזרחות האירי מסמיך את שר הפנים לפטור אדם המבקש להתאזרח מן התנאים הרגילים להתאזרחות, אם הוא ממוצא אירי.

10.­ ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל נ' שר הבינוי והשיכון (בג"ץ 727/00), בתוך פסקי-דין של בית-המשפט העליון בישראל, כרך נו, חלק שני, עמ' 96-79.

11.­ האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' ממשלת ישראל (בג"ץ 6924/98), בתוך פסקי דין, כרך נה, חלק חמישי, עמ' 42-15.

12.­ עדאלה נ' עיריית תל אביב-יפו (בג"ץ 4112/99), בתוך פסקי דין, כרך נו, חלק חמישי, עמ' 393-480.

המשך קריאה...

---

השלב הרביעי

הארץ, 26 נובמבר, 2003

ההיסטוריה של שנאת  היהודים,  על- פי שיטתו של הפילוסוף היהודי אמיל פקנהיים, נחלקת לשלושה שלבים:

שלב א': "אינכם יכולים לחיות עימנו כיהודים".

שלב ב': " אינכם יכולים לחיות עימנו".

שלב ג': "אינכם יכולים לחיות".

המשך קריאה...

---

עולים או מהגרים
 הארץ, 9 יוני, 2003 

בגליון  21 של תיאוריה וביקורת, כתב העת הביקורתי של מוסד ון ליר והקיבוץ המאוחד, מופיע מאמר מעניין של ד'ר בועז סנג'רו המבקר את ממצאי  ועדת החקירה בעניין היעלמות ילדי תימן.

במאמר זה מופיעה הערת עורך בזו הלשון : "המחבר משתמש במאמר במונחים ,"עלייה" ו"עולים חדשים". בקשת המערכת להמירם במונחים ניטרליים יותר - הגירה ומהגרים - נדחתה ע"י המחבר". ההערה מעניינת משום שהיא זורה אור על עולמם   של אקדמאים ביקורתיים שעבורם  השימוש במונחים ציוניים  פסול והם מבקשים  להיזקק למונחים פחות טעונים ופחות תעמולתיים. במאמר ביקורת (הארץ 1.9.2000) נוזף  שלמה זנד באלי שאלתיאל על שהשתמש במונחים כגון "יישוב", "עלייה", " ארץ ישראל" ואומר  "מהיסטוריון מקצועי אפשר לדרוש לחדול מלהיות ציוני ביושבו לכתוב היסטוריה".

המשך קריאה...

---

מדינה נוצרית וצרפתית
 הארץ, 17 יוני, 2003 

המתרחש בימים אלה בצרפת בנושא המוסלמי חייב לעניין אותנו. צרפת היא מדינה חשובה שתרבותה שזורה בתרבותנו ; צרפת והיהודים (גם יהודי צרפת, גם ישראל) הם סיפור ארוך של עליות ומורדות, עליו עמד שר החוץ הצרפתי ב מאמרו החשוב ן ב"הארץ" (9.6).

אך ענייננו העיקרי בצרפת נובע מכך שרפובליקה זו מוצגת בפנינו כניגוד לישראל: מדינת כל אזרחיה כנגד דמוקרטיה אתנית יהודית.  אכן, צרפת היתה במשך שנות דור מופת להטמעת זרים: הלאום שלה תמיד נשאר צרפתי, אך קבלת האזרחות והתרבות הצרפתיות היתה גם כניסה ללאום זה. הרפובליקות הצרפתיות הטמיעו מיעוטים מגוונים וכמה מגיבורי תרבותן היו זרים: מהמחזאי יוגי'ן יונסקי הרומני דרך מרק שאגאל  היהודי- רוסי ועד למשורר ליאופולד סנגהור, נשיא סנגל. ליהודים בצרפת היתה אורה של שוויון זכויות, למרות למרות דרייפוס, למרות דראנסי.

המשך קריאה...

---

חג מולד בגטו
 הארץ, 25 בדצמבר, 2002 

יום אחד, זמן קצר לפני חג המולד הנוצרי, אני מוצא עצמי בכנסיה על שם הקדושים ירמיהו ולוצ'יה אשר בוונציה. הכנסיה, כמו רבות אחרות, מצויה בשחזור אך בעד לקורות ולבדים אני מוצא שני ציורים של ישו - שניהם לא ידועים וודאי אינם בולטים בין אוצרות האמנות של הפנינה האדריאטית. אני שם לבי לכך שבשני הציורים ישו, בניגוד לישו הבלונדי של ארצות הצפון, נראה מאוד שמי ויהודי. באחד הציורים, של אוגוסטו אוגוליני,כאשר הוא מורד מהצלב, עורו נטול הדם חיוור כמוות ועיניו מביטות השמימה, אתה יכול לשמוע את המילים "אלי, אלי, למה עזבתני" - מילים המופיעות במקור העברי בליטורגית הנוצרית. לרגע ראיתי עצמי כילד נוצרי הרואה ציור זה - כמו מאות כמותו - וכולו נקרע בין אהבתו לצלוב, לבין שנאתו לאלה שעוללו לו רעה זאת.

המשך קריאה...

---

מחבלים בפקולטה

נשלח למעריב בתאריך: ‏17 ינואר, 2007

הפקולטה למשפטים בתל-אביב קיימה יום עיון תחת הכותרת "אסירים ביטחוניים או פוליטיים". מלכתחילה כל הנואמים באו ממחנה השמאל, חלקם ממחנה השמאל הקיצוני, האנטי-ישראלי. כאשר קמה צעקה, מיהרו ראשי הפקולטה לצרף כמה דוברים שייצגו את מדינת ישראל ואת מוסדותיה. אך צירוף זה לא שינה דבר : כעדותו של ימיני בן-דרור, הכנס היה פוליטי לחלוטין והאורחת שזכתה בו לאהדה הגדולה ביותר, היתה טלי פחימה. ימיני השווה כנס זה לכנס מכחישי השואה בטהרן: "האירוח של מכחישי זכות הקיום של המפעל הציוני באוניברסיטת תל-אביב מתקרב לאירוח של מכחישי השואה באוניברסיטת טהרן. התירוץ של 'חופש הביטוי האקדמי' נשמע יותר ויותר לעוס ומאוס. לא רק בטהרן... גם בתל-אביב" (מעריב 12.1.07).

המשך קריאה...

---

הצדק הציוני
  נשלח למעריב בתאריך: 1 מאי, 2006

בשבוע שבו זכרנו את חללי מלחמותינו וחגגנו את עצמאותנו, כדאי לחזור על שתי המילים של כותרת מאמר זה. בעולם התקשורת, שתי מילים אלה לא הולכות בדרך כלל ביחד, שכן העולם מדבר על הצדק שצריך להיעשות עם הפלסטינים. אכן, אין ספק שהפלסטינים ראויים להגדרה עצמית של ישותם הפוליטית והם זכאים להיות בחברה חופשית ודמוקרטית גם אם רובם בחר להמליך עליהם תנועה פנטית, אנטי-דמוקרטית וגזענית. עם זאת, כדאי להזכיר שסיבלם של הפלסטינים בא עליהם בגלל הנהגתם, בגלל מדינות ערב ובגלל דבקותם של חלק גדול מהם ברעיון השווא של חיסול ישראלי. אכן, המקרה הישראלי/פלסטיני הוא מיוחד במינו, שכן הנכבש במקרה זה כופר בזכות הקיום של הכובש; הכובש מרגיש כמיעוט מאויים; והנכבש הוא חלק מרוב מאיים. אין לנו מקבילה בינלאומית למצב זה.

המשך קריאה...

---

במקרה לא הייתי שם
 נשלח למעריב בתאריך: 2 יולי, 2006

את ספרו החדש של חנוך ברטוב, "מעבר לאופק, מעבר לרחוב", קראתי דרך מסך של דמעות. סברתי כי לאחר שקראתי כה הרבה ספרים על רצח יהודי אירופה, ולאחר שביקרתי במחנות ההשמדה וצעדתי במצעד החיים, ושוחחתי רבות עם ניצולים, יבש כבר מקור דמעותי. אך למקרא תיאור קורותיה של משפחת רבינוביץ-אלחנן מקובנה שבליטא, פרצו הדמעות מחדש. אילו ברטוב היה כותב אותו ספר עצמו כספרות בדיונית, היו אומרים שהעלילה מופרכת ובלתי סבירה. אך הספר הוא דוקומנטרי, ומבוסס  על מסמכים ומכתבים ששלחו בני המשפחה - משפחה שניצלה בדרך נס והתאחדה מחדש בישראל עם שני בניה שהגיעו מקובנה כבר לפני כן, ב- 1940 ונעשו לצברים לכל דבר.

המשך קריאה...

---

ממבו-ג'מבו דמוקרטי
נשלח למעריב בתאריך: ‏18 דצמבר, 2005

ביום עיון באוניברסיטת תל-אביב התעורר ויכוח בעניין השאלה האם לרוב היהודי בישראל זכות לשמור על עצמו כרוב או שמא עליו להסכים להגירה ערבית-פלסטינית שתהפוך אותו למיעוט.

פרופ' יואב פלד הזהיר שהעלאת הנושא הזה "גוררת את ישראל במדרון חלקלק של נטישת הדמוקרטיה וההומניזם". בתשובה לטענה שאין לדרוש מהרוב לחסל את עצמו, ענה : "זה ההגיון של הדמוקרטיה" ("הארץ" 1.12).

האם יש בסיס לטעון הזה ? אין לטענתו של פרופ' פלד שום תימוכין במשפט הבינלאומי. משפט זה מפקיד את ענייני ההגירה בידי המדינה והאמנה לחיסול האפליה הגזענית אפילו מתירה במפורש לכל מדינה לנקוט הפליה בנושאי הגירה והתאזרחות בתנאי שלא תהיה הפליה נגד בני לאום מסויים. האם יש בדברי המלומדים תמיכה בקביעה של פרופ' פלד ?

 

המשך קריאה...

---

הגניוס והגן היהודיים - דברי כפירה ציוניים של ג'ורג' שטייינר

נשלח למעריב בתאריך: 18 ינואר, 2004

בגליון האחרון (מס' 6) של קשת החדשה מופיע תירגום נאום שנשא ג'ורג' שטיינר בפרנקפורט על זכייתו בפרס לודוויג ברנה; נאום זה חשוב למי שמתעניין בנושאי יהדות וישראל. גם שטיינר וגם ברנה הם יהודים שגדלו בחיק התרבות הגרמנית, והיו לאינטלקטואלים אירופיים מוליכים. ברנה - כמו היינה, כמו מאהלר - התנצר במאה ה- 19 כדי לעלות בסולם התרבות האירופית. שטיינר אינו זקוק לכך. הצלחתו הבינלאומית לא ניכרה אותו ליהדותו. להיפך. שטיינר, פרופסור לספרות בקימבריג', גאה בשייכותו לשבט היהודי שהביא לנו את נביאי התרבות ההומניסטית : מפרוסט, ויטגנשטיין וקרל מרקס, דרך רוזנצוויג וקפקא ועד לנלי זקס, קאנטי וצלאן. שטיינר רואה ביהודים אלה מופת לעולם וליהדות : זרותם של היהודים, היותם אורחים, תלישותם והעדר הנחלה הטריטוריאלית הם שמסבירים את תרומתם לאנושות. מולדתה של היהדות היא הספר ולא הקרקע : התואר "לופטמנשן" הוא תואר כבוד ליהודים. משום כך הוא מתנגד לציונות שהמירה את "מולדת הספר" ב"רמת הגולן ובעזה". הוא רואה בנוודיות, בחוסר השרשים, את סימן ההיכר של התרבות הגבוהה : "ראוי לו לאדם לאסוף דרכונים כמו בולים.... באשרה שלו יש רק משפט אחד ויחיד : שום דבר אנושי אינו זר לי". ועוד : "שרשים יש לעצים, לאדם יש רגליים".

 

המשך קריאה...

---

גרוע מאנטישמיות

נשלח למעריב בתאריך: 8 פברואר, 2004

בנובמבר 2003 פירסם העתון הסקוטי "סנדיי הרלד" מאמר מאת עורך הפנים של העתון, ניל מקקיי, ובו ממחזר הכתב את הטענה הערבית כי שליחי המוסד הישראלי בארה"ב ידעו מראש על פיצוץ מגדלי התאומים בניו-יורק, ב- 11 לספטמבר, ולא מנעוהו. עד כה האישום המטורף הזה היה נחלת חלקם של תעמלנים ערבים קיצוניים וניאו-נאצים. העתון מגלזגו מצא לנכון לחזור על התעמולה הזו - שיש בה אותה מידה של אמת כמו בעלילת דמשק - בלי לציין את מקורה ותוך הבעת אמון בנכונותה.

המשך קריאה...

---

תקשורת אירופית אחידה
 נשלח למעריב בתאריך: 26 מרץ, 2004

הפתעה ! ז'אן דניאל, עורך הנובל אובזרבטר, השבועון הפריסאי רב ההשפעה, נוזף בעמיתיו העתונאים על יחסם לטרור המתאבדים :

"כל שלוחות התקשורת בצרפת, והן רבות, מגנות את הטרור ואת הפונדנמטליזם   הקיצוני, אך אותה תקשורת מדווחת על האירועים במזה"ת בהדגשים שאינם   יכולים שלא לעורר בקורא אלא סלחנות כלפי הטרור. הטעון הפלסטיני מוצג   תמיד כמניע ... פיגוע של מתאבד תמיד מבוצע על ידי  מרטיר  פלסטיני ושפך הדם מוצג תמיד כתוצאה של הקולוניאליזם  הישראלי. כך נוצר והולך יחס של סלחנות לאלימות. את זאת יש לעצור בכל מחיר !"

 

המשך קריאה...

---

ימי בין המשוגעים

נשלח למעריב בתאריך: 4 אפריל, 2004

במקרה יצא הדבר שבאותו יום עצמו התפרסמו שתי ידיעות : האחת סיפרה על עימותים בין צה"ל לבין מתנחלים במאחז הבלתי-חוקי "חזון דוד", שהוקם בחברון; השני על מאמר שפירסם פרופ' לב גרינברג מאוניברסיטת בן-גוריון בעתון בלגי ובו השווה את ההתנקשות בשיח יאסין לרצח עם סמלי של העם הפלסטיני.

 

המשך קריאה...

---

אירופה וזכות השיבה

נשלח למעריב בתאריך: 19 אפריל, 2004

התגובה האירופית - גם הרשמית, גם של מנהיגי המדינות השונות - לנאום בוש במפגש עם ראש הממשלה שרון היתה מעניינת במה שלא היה בה : בלט חסרונה של כל הסתייגות מהדברים המפורשים שאמר בוש בנושא זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים ושלילתה לגבי ישראל. העדר תגובה זו בולט שבעתיים על רקע התגובה ההיסטרית של ערפאת ועריקאת בנושא זה וחזרתם על התביעה האולטימטיבית שיש להעניק לכל פליט זכות שיבה לישראל, בלי שום מגבלה.

המשך קריאה...

---

הירידה בירידה

נשלח למעריב בתאריך: 19 מאי, 2004

האם הירידה מהארץ גדלה ? ידיעות שונות מצביעות על כך : מספר הישראלים המבקשים אזרחות זרה גדל והולך והגיע בשלוש שנות האינתיפדה ל - 40 אלף (מעריב 17.5) ואם כי בקשות כאלה אינן מצביעות בהכרח על כוונת ירידה, הן ודאי מעידות על הלך רוח בכיוון זה : הבי.בי.סי. שידר בימים האחרונים תכנית מיוחדת על עולי רוסיה החוזרים לארצם, קבע כי מדובר בעשרות אלפי חוזרים וראיין איש מחשבים שטען כי כל חבריו כבר חזרו לרוסיה. וחוץ מזה, כל אחד מאתנו שומע על ישראלים שעזבו את הארץ בעת האחרונה.

המשך קריאה...

---

אמונה ציונית בימים קשים

נשלח למעריב בתאריך: 24 מאי, 2004

אין צריך להסביר עד כמה קשים ימים אלה לישראלים. זה למעלה משלוש שנים זורעת הרשות הפלסטינית - במישרין ובעקיפין - רצח אכזרי ברחובותינו, והיא החליטה לעשות זאת באמצע מו"מ מדיני ובמענה להצעות נדיבות של ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק ונשיא ארצות-הברית, ביל קלינטון. למעלה מ- 1000 ישראלים נרצחו במסע טרור זה ואלפים נפצעו. מעשי התאבדות צבאיים אינם חדשים בהיסטוריה של מלחמות, אך טרור של מתאבדים נגד אוכלוסיה אזרחית, פצצות אנושיות היכולות לנווט עצמן לכל מקום בישראל - שכן אין מקום בישראל שאינו מצוי בטווח הליכה מריכוזי הטרוריסטים - ולבחור מטרה רבת קרבנות, טרור כזה לא ידעה האנושות.

המשך קריאה...

---

כולם נאצים פרט לנאצים

נשלח למעריב בתאריך: 20 יוני, 2004

בגליון האחרון של הניו רפבליק, הבטאון האמריקני המשפיע, מופיע מאמר מאת עומר ברטוב, היסטוריון חשוב של התקופה הנאצית, בשם "הוא התכוון למה שאמר". המאמר מתייחס לספרו השני של היטלר, המשך ל"מיין קמפף", שלא פורסם עד שנתגלה לאחר המלחמה ומהדורה אנגלית תקינה שלו יצאה רק לאחרונה. הספר של היטלר הוא המשך ישיר לשנאה האנטישמית (בלשון ימינו : הנאראטיב הנאצי). ברטוב מסביר כי בידיעה לאחור אנו יודעים שהיטלר ביצע את כל מה שכתב, אלא שבזמנו, כאשר נכתבו הדברים, אנשים טובים סברו כי מרגע שיגיע לשלטון, לא יבצע היטלר את תכניתו בשל אילוצי מדיניות פנים ומציאות בינלאומית.

המשך קריאה...

---

הפליטים האחרים

נשלח למעריב בתאריך: 4 ינואר, 2004

בשקט, בשקט קיבל הקונגרס האמריקני החלטה בעלת חשיבות היסטורית בעניין הפליטים במזרח התיכון. לא, לא מדובר רק בפליטים הפלסטיניים אלא גם בפליטים היהודים ובצאצאיהם. ההחלטה -שכמעט ולא קיבלה פירסום תקשורתי -  דורשת מסוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם (אונררא) לקבוע תכנית ליישוב צאצאי הפליטים הפלסטינים בארצות מגוריהם, במדינות ערב ובמדינות שלישיות המוכנות לכך והכל תוך 6 חודשים מיום קבלת ההחלטה (בסוף אוקטובר 2003). ההחלטה מצביעה על כך שיש במזרח התיכון שתי בעיות פליטים נפרדות - ערבית ויהודית -  ומציינת שבעיית הפליטים היהודיים ממדינות ערב לא קיבלה תשומת לב בינלאומית : 900,000 יהודים ברחו ממדינות ערב - שם היו קרוב ל- 2500 שנה - "בגלל מבצע של טיהור אתני" ונאלצו לעזוב מאחוריהם "קרקעות, בתים פרטיים, רכוש פרטי, עסקים, נכסי קהילה ואלפי שנים של מורשת והיסטוריה יהודיים". ההחלטה קובעת שעל הקהילה הבינלאומית להכיר באורח רשמי במצוקת הפליטים היהודים האלה כ"חלק מכל הסדר של הסכסוך המזרח-תיכוני".

המשך קריאה...

---

איך מלמדים היסטוריה ישראלית בישראל

מעריב, 29 ספטמבר, 2004

נושא קבוע בשיחתם של ישראלים הוא חוסר הידע של ישראלים צעירים בהיסטוריה של מדינתם. מאמרו של אור קשתי בגליון זה ממחיש זאת. האמת היא כי עד אמצע שנות התשעים לא לימדו כלל- פרט לשיעורי חברה את היסטוריה של ישראל לאחר מלחמת העצמאות, ורק בעשור האחרון החל שינוי מסויים. ומה קורה מאז שמלמדים היסטוריה מודרנית של ישראל ? מדוע הבורות נמשכת ? אפשר, כמובן, לטעון כי תוצאה זו היא פרי השיטה: פחות דגש על שינון עובדות, תלות-יתר בבחינות הבגרות וכיו"ב. אך יש גם בעיה מיוחדת בהוראת ההיסטוריה של ישראל ובעיה זו נותנת אותותיה גם ברתיעתם של מורים מהיכנס לתחום של חילוקי דעות קשים. ובאמת איך מלמדים היסטוריה בת-זמננו לגבי חברה כשלנו ?

 

המשך קריאה...

---

ביאליק בבגדאד
מעריב, 8  אוקטובר, 2004

אין שום הצגה בלונדון השואפת להבין את עמדת בוש-בלייר, כי אילו נמצא מחזאי שהיה כותב מחזה כזה, איש לא היה מציג זאת. ואילו, בדרך נס, היה המחזה מועלה על הבמה, היה נקטל ויורד תוך מספר ימים

מה הקשר בין המשורר חיים נחמן ביאליק לבין הפלישה האמריקנית לעיראק ? מה הקשר בין מחבר "עיר ההריגה", שמת ב- 1934, להרג שמתחולל בימים אלה בבגדאד ? התשובה ניתנת כמה פעמים בשבוע בלונדון בתיאטרון הלאומי של אנגליה המציג בהצלחה את מחזהו החדש של דיויד היר - דברים קוריםSTUFF) HAPPENS).

המשך קריאה...

---