גלובס, 7.2.2010

כניסתו של יועץ משפטי חדש לתפקידו, היא עילה טובה לדון מחדש בסמכויותיו. אין מקביל ואין דומה ליועץ הישראלי בדמוקרטיות אחרות. התפקיד הוא א-פוליטי והיועץ עצמאי לחלוטין בשיקול דעתו, בניגוד למדינות אחרות בהן המשרה היא פוליטית. זהו נכס גדול של ישראל עליו ראוי לשמור מכל משמר. לא תמיד מעריכים נכס זה, המאפשר שוויון אמיתי בפני החוק. מי שמכיר את המתרחש בדמוקרטיות אחרות ויודע כיצד ראשי מדינה מצליחים להתחמק מהעמדה לדין, ידע להעריך את ההישג הישראלי.

גלובס, 29.9.2009

ביהמ"ש העליון של החמאס התעלם מחוק היסוד, והיועץ המשפטי לחמאס נאלם דום.

אין זה נכון שדו"ח גולדסטון הוא אנטי-ישראלי באורח בלעדי. לאחר שהדו"ח קובע כי ישראל אשמה בפשעי מלחמה, ולאחר שהוא ממליץ להעניש אותה בכל עונש אפשרי, הוא גם נוזף בפלסטינים: "הוועדה נשארת בלתי משוכנעת ששלטונות עזה נקטו בכל הצעדים האמיתיים והאפקטיביים, כדי לטפל בהפרות זכויות האדם באמצעות ניהול פעולות מחומשות על-ידי קבוצות מיליטנטיות ברצועת עזה".

גלובס, 6.9.2009

לא עובר יום בלי ידיעה בחדשות על איום מחודש על שלטון החוק בישראל. האלימות החרדית בירושלים גלויה והיא מבטאת משהו עמוק יותר: אי-הכרה במדינת ישראל, בחוקיה ובממשלה הדמוקרטי. קבוצה הזוכה בהעדפות תקציביות, המקבלת מערכת חינוך עצמאית מסובסדת על ידי משלם המסים והפטורה מכל חובה לקיים תכנית ליבה, הזוכה באורח בלתי חוקי בפטור משירות בניה בצה"ל, מקבלת בימים אלה פריבילגיה נוספת: לנהוג כמחתרת גלויה ואלימה ברחובות ירושלים.

13 אוקטובר, 2004

תקופתה של הכנסת הנוכחית מתאפיינת בהעדר דיון על נושאי שיטת הבחירות והמימשל. בכך שונה כנסת זו מקודמותיה. בשנות ה- 90 נושא שינוי שיטת המימשל הגיע לשיאו : לא רק בכנסת, אלא גם בעתונות ובהפגנות רחוב. "התרגיל המסריח" שהתרחש באביב 1990 - שורת אירועים בהם ניסתה מפלגת העבודה להרכיב ממשלה על ידי "רכישת" חברי כנסת ו"רכישה" נגדית על ידי הליכוד - הביא בעקבותיו יוזמות שונות לשינוי המצב החוקי וליצירת משטר שימנע רכישות כאלה ושיקטין את כושר המיקוח של חברי כנסת בודדים ושל סיעות מיעוט. "חוקה לישראל", בראשות פרופ' אוריאל רייכמן, החלה במסע ציבורי ופוליטי למען הנהגת שינויים מהותיים ובראשם - שינוי שיטת הבחירות לשיטה שקיים בה אלמנט אזורי ומעבר לבחירה ישירה של ראש ממשלה על ידי הציבור. הכוונה היתה לאמץ שיטה שבה יושם קץ לכוחה של הכנסת להחליף ראש ממשלה במהלך כהונת הכנסת.  כך נולדו כמה יוזמות חקיקה משמעותיות ובראשן חוק יסוד ממשלה חדש, שהנהיג בחירה ישירה לראשות הממשלה וכן תיקונים בחוקים הנוגעים לכנסת ולממשלה שתכליתם למנוע "רכישה" של חברי כנסת.

בשיטת המימשל החדשה נבחרו 3 ראשי ממשלה : נתניהו, ברק ושרון - לפני שזו בוטלה והכנסת החזירה את השיטה הפרלמנטרית הקודמת - על פיה נבחר ראש הממשלה על ידי הכנסת וחייב לה אמונים. השיטה החדשה לא הולידה את התוצאה המקווה : פיצול פתקי ההצבעה איפשר לציבור בוחרים גדול להצביע עבור מפלגות קטנות ובינוניות כך שכוחן הפרלמנטרי עלה - עלייה שקיזזה את ירידת כושר המיקוח שלהם : יתר-על-כן, שני ראשי הממשלה הראשונים שנבחרו בשיטה החדשה - בנימין נתניהו ואהוד ברק - היו חסרי נסיון פוליטי ולא ידעו כיצד להשתמש ביתרונות שהעניקה להן השיטה החדשה; והגרוע מכל : כל שלושת הכנסות שבהן הונהגה השיטה החדשה לא החזיקו מעמד והתפזרו זמן רב טרם מועד פקיעתן. כך נראה היה לציבור רחב שהרפורמה המקיפה שבאה בעקבות "התרגיל המסריח" לא רק שלא שיפרה את המצב אלא אף  הרעה אותו. אמת  הדבר : ראש הממשלה, אריאל שרון, שנבחר בבחירות מיוחדות - שהשאירו את הכנסת על כנה - הוכיח, בניגוד לקודמיו - כי גם כאשר למפלגתו, הליכוד, רק 19 מנדטים בכנסת, ניתן להקים ממשלה מתפקדת. אך כבר לפני התחלת כהונתו, נחתם הסכם קואליציוני לביטול הבחירה הישירה - הסכם שנדרש על ידי מפלגת העבודה. לכל אלה נוסף גורם אחד מכריע : בבחירות שהתקיימו בסוף 2001 לכנסת ה- 16 יצא הליכוד והימין מחוזקים במידה כזו שהחשש מפני כוחן של מפלגות שהן לשון מאזניים בכלל, ובפני המפלגות החרדיות בפרט, פג וכמעט נעלם. הממשלה החדשה קמה בקואליציה של 3 מפלגות ולראשונה מאז 1977 היה ניתן להקים ממשלה ללא השתתפות החרדים. מבחינה מסויימת חזרה המפה הפוליטית לתמונת המצב שהיתה קיימת לפני 1977, בשמונה הכנסות הראשונות שקמו מאז 1949 : מפלגה מרכזית אחת שזקוקה למפלגות לווין כדי להקים ממשלה - ואשר לה עצמה אין תחליף. ההבדל היה אחד : הליכוד ירש את מקומה של מפא"י-עבודה-מערך. כך דעך הדיון הציבורי והפוליטי בעניין השיטה הראויה לישראל ומה שהיה נושא לסערה רבתי נסוג אל תוך דממה תקשורתית.

אך האמת היא כי הנושא לא מת. ראשית, אין שום ערובה לכך שלא תחזור הקונסטלציה שהיתה קיימת לפני הכנסת ה- 16 - דהיינו, של איזון בין שני גושים גדולים-יחסית, כאשר ההכרעה מי יהיה ראש הממשלה עוברת ל"לשונות המאזניים" הזכורות לרע. הסיבה השנייה, עלתה כבר על פני השטח בימינו עם העלאת יוזמתו של ראש הממשלה, אריאל שרון, בדבר תכנית ההתנתקות מרצועת עזה : תכנית זו חשפה את הפרדוקס של הדמוקרטיה המפלגתית ואת קשייה של הדמוקרטיה הישראלית להביא לידי ביטוי את דעת הרוב.

הפרדוקס של הדמוקרטיה המפלגתית הוא זה : ככל שהמפלגה הישראלית נעשתה דמוקרטית יותר, ככל שחברי הכנסת נבחרים יותר ויותר בבחירות דמוקרטיות מקדימות (פריימריס), כך הלכו הגופים הנבחרים של המפלגות והקצינו עמדתם. הסיבה לכך היא פשוטה : פעילים מפלגתיים הם תמיד יותר אידיאולוגיים ודוקטריניים מאשר ציבור הבוחרים; אילולא היו כך, לא היו מתגייסים לפעילות מפלגתית שהיא עיסוק מתיש וכפוי טובה. כך הדבר בשמאל, כך הדבר בימין. מועצת מרצ היתה תמיד קיצונית יותר בעמדתה מציבור המצביעים עבור המפלגה :  חלק גדול מהמצביעים אף תמך בהצטרפותה של מרצ לממשלת אחדות לאומית בראשות שרון; לעמדה זו לא היה לה שום תומך במועצת מרצ. הוא הדין בליכוד. לתוכנית ההינתקות של ראש הממשלה, אריאל שרון, היה מלכתחילה רוב מכריע גם בציבור הישראלי וגם בקרב מצביעי הליכוד - כפי שהדבר עלה ממשאלי דעת הקהל. אך כאשר ביוני ובאוגוסט 2004 פנה ראש הממשלה לציבור חברי הליכוד בעניין תכניתו - ולאחר מכן פנה למרכז הליכוד על מנת לצרף לצורך זה את מפלגת העבודה לממשלתו - נחל מפלה צורבת. ציבור הפעילים הוא יותר דוקטרינארי, כמצופה, מעמדת הציבור שהצביע עבור מפלגתם. אם אחד מתפקידיה של מערכת פוליטית הוא לתת ביטוי לעמדת הרוב ולא לעמדות שוליים קיצוניים הרי, בישראל, השילוב של משטר פרלמנטרי יחסי ביחד עם דמוקרטיה השתתפותית הוליד יתרון הרסני לשוליים. כבר נוצר בישראל מצב מיוחד במינו : בעניינים רבים - ענייני דת ומדינה, כמו גם בעניינים מדיניים המכריעים את גורלה של המדינה - לא נתנה המערכת הפוליטית במשך שנים רבות ביטוי למאוויו של רוב מוחשי בציבור הישראלי. ההשקפה המודרנית לגבי מהותה של הדמוקרטיה גורסת, בצדק, לא רק שלטון של רוב מיכניסטי אלא מתן זכויות מוקנות גם לפרט, גם למיעוט. אך בישראל קיימת בעיה חריפה יותר : מרוב כוח למיעוט, נשאר הרוב חסר אונים. ועובדה זו התבררה ביתר שאת עת התנגש ראש הממשלה, אריאל שרון, עם הרוב במפלגתו, כשהוא מגובה על ידי רוב הבוחרים. בעת כתיבת דברים אלה, אין אנו יודעים כיצד תוכרע שאלת ההתנתקות בעזה, אך בעיית חוסר האונים של הרוב תישאר עמנו גם לאחר שתיפתר השאלה הספציפית. עובדה היא כי לפי כל האינדיקטורים יש רוב לציבור חילוני הרוצה בשחרור מנורמות של כפיה דתית והמוכן לפשרה מרחיקת לכת כתנאי להסדר ישראלי-פלסטיני ולרוב זה אין ביטוי פוליטי מעשי. ואולי ההמחשה הדרמטית ביותר לאפליית הרוב לרע היא עניין החינוך הממלכתי הציבורי - מערכת החינוך הרשמית של המדינה היא החינוך הממלכתי הכללי. במערכת זו מתחנך עדיין רוב ציבור התלמידים ובקרב בוגריו תמצא את חיילי צה"ל ומפקדיו, אנשי משק ותעשיה, אמנים ויוצרים, שהם השלד העיקרי של החברה הישראלית. אך מערכת חינוך זו הופלתה במשך שנים רבות מבחינה תקציבית לעומת מערכות החינוך החרדיות הלא ממלכתיות שבוגריהן ברובם אינו משרת שירות בטחון ואינו משתתף דיו בפעילות המשקית והכלכלית. אפלייה כזו, בעיקר כאשר היא נמשכת זמן רב, תיתכן רק במקום בו השיטה הפוליטית מאפשרת זאת.

יטען הטוען : מתן כוח כזה ללשונות מאזניים קיים גם במדינות דמוקרטיות אחרות המבוססות על השיטה היחסית אשר מצריכה לא פעם קואליציה של מפלגת רוב יחסי עם סיעות פרלמנטריות קטנות. מדינות אירופה, שכמעט כולם מושתתות על העקרון היחסי, ידעו לא פעם חילופי שלטון עקב שינוי עמדה של מפלגה קטנה שעברה מצד אחד של הפרלמנט לצד השני. אך יש הבדל בסיסי בין ישראל לבין המשטרים היחסיים המערב-אירופיים, וזאת לא רק מבחינת הנושאים הקיומיים עמם מתמודדת ישראל, אלא מבחינה אחת נוספת : בישראל, לפחות מ- 1977 ועד ל- 2001, מהכנסת התשיעית ועד לכנסת ה- 15, לשון המאזניים היתה מורכבת משתי מפלגות חרדיות, יהדות התורה וש"ס. למען האמת, צריך לומר כי היתה זו מראית עין של נכונות להשתתף בממשלת ימין או שמאל, שכן הנסיון הוכיח כי ברגע של הכרעה העדיפו רבני שתי המפלגות את הליכוד על פני העבודה וזו גם הסיבה לכשלונו של שמעון פרס להדיח את יצחק שמיר ב- 1990, אך ראשי מפלגת העבודה האמינו, וחלקם עדיין מאמין, כי ניתן יהיה בעתיד ליצור קואליציה מחודשת עם המפד"ל ועם הסיעות החרדיות ולהגיע בדרך זו לשלטון - אחרת קשה להבין את יוזמתה של צמרת העבודה לביטול הבחירה הישירה. כך או כך, מאז 1977 ועד לכנסת הנוכחית נוצרה סיטואציה פוליטית לפיה אין רוב אפקטיבי בכנסת בלי שותפות החרדים. המפלגות החרדיות אינן סתם סיעות מיעוט בעלות כוח של לשון מאזניים.  הן יוצאות דופן במערכת  הפוליטית הן במבנה שלהן, הן בפרוגרמה שלהם : המבנה שלהן הוא על טהרת הייצוג הגברי ובנוי לא על עקרונות של דמוקרטיה מפלגתית אלא על כפיפות לרבנים ומורי הלכה; אין הם שותפים לציבור היהודי הישראלי הרחב - כולל הדתי-לאומי - בנושאים מרכזיים כמו השירות בצה"ל, שוויון האשה, היחס לימי הזכרון הלאומיים, להמנון ולסמליו האחרים. עניין אחד הוא כאשר מפלגת מיעוט אירופית - כמעט תמיד מפלגת מרכז - מעבירה את תמיכתה מימין לשמאל או משמאל לימין, כפי שאירע הדבר בגרמניה עם המפלגה הדמוקרטית החופשית - לבין ישראל שבה ההכרעה לגבי עניינים קריטיים ניתן למפלגת מיעוט שבעניינים מהותיים נמצאת מחוץ לקונסנזוס הלאומי. התקופה שבין 1977 ל- 2001 הראתה עד כמה מצב זה הרסני גם לגבי יכולת התפקוד של הממשלה, גם לגבי אמון הציבור במערכת הפוליטית.

יתר-על-כן, כל מי שמכיר את המשטרים של דמוקרטיות פרלמנטריות, ידע כי בישראל קיים פרדוקס שלטוני : מחד קיימת רשות מבצעת עתירת סמכויות רבות, לרבות סמכויות חירום, ולשרים יש כוח רב להשפיע בהחלטות אישיות גרידא על הנורמות המחייבות את האזרח הישראלי; מאידך קיים חוסר איזון, שאינו מקובל בדמוקרטיות פרלמנטריות אחרות בין הרשות המבצעת, לרשות הפרלמנטרית והמשפטית. דמוקרטיה פרלמנטרית דורשת שהממשלה תהיה תלוייה באמון הפרלמנט אך גם נותנת בידי הממשלה כוח להשפיע על הפרלמנט ולמנוע חקיקה שאינה נראית לה. בישראל, בעיקר בשנים האחרונות, מתקשה הממשלה למלא תפקיד זה, להעביר את חוק התקציב, לשלוט בחברי כנסת מרדניים ולהשליט משמעת סיענית וקואליציונית. שרים בממשלות שונות, לרבות כותב שורות אלה, יכולים להעיד על מצוקה שלטונית זו ועל העיוות הנגרם לכל נסיון להנהיג רפורמה בשל התלות לא בכנסת - תלות רצוייה - אלא בכל אחד ממרכיבי הקואליציה, ולעיתים גם בחברי כנסת בודדים.

במילים אחרות : למרות התפנית בכנסת הנוכחית, למרות הרוב היחסי המסיבי של הליכוד, פגמי השיטה הפוליטית הישראלית ברורים לכל ועלולים לחזור ולתקוף את הגוף הפוליטי. אמת הדבר. מספר הממשלות שקמו בישראל מיום הקמתה הוא קטן יחסית והדבר מעיד על יציבות יחסית, ממש כשם שחילופי השלטון מעידים על קיומה של דמוקרטיה אמיתית. אך שתי בעיות מהותיות מעיקות על דמוקרטיה זו : ניטרול הכוח של רוב הציבור וחוסר יכולתה של הממשלה להנהיג רפורמות מקיפות המצריכות שינוי עדיפות יסודי. יתר-על-כן, אם יאבד הליכוד מכוחו בעתיד, עלול לחזור לקדמותו המצב הטראומטי של תלות בלשונות מאזניים תובעניות, לרבות תלות בלשונות מאזניים שאינן שותפות לקונסנזוס הלאומי. משום כך, הדיון ברפורמות שלטוניות לא תם והצורך בו לא פג.

אך עד שאנו מגיעים לדיון ברפורמות אלה, מן הראוי שנסלק מן הדרך טעון אחד לפיו גורלה של חברה נקבע אך ורק לפי מהותה וערכיה ולא לפי צורת התארגנותה המשטרית. טעון זה נכון, כמובן, באורח בסיסי, אך כאשר אנו עוסקים במשטרים דמוקרטיים, מוכח בעליל שדפוסי המשטר, שיטת הבחירות והמימשל, משפיעים ביותר על יכולתה של החברה לתפקד כראוי. האם זה מקרה שבמדינות אנגלו-סקסיות בעלות משטר בחירות רובני, לא נכנסו תנועות פשיסטיות לפרלמנט ? הרי היתה תנועה פשיסטית כזו בבריטניה של שנות השלושים אך אוסוולד מוזלי, ראש התנועה, לא יכול היה להיכנס לפרלמנט משום שלא יכול היה למצוא רוב במחוז בחירה אחד. לעומת זאת במשטר בחירות יחסי כמו ברפובליקה של ויימר, יכלו הנאצים להיות מיוצגים ברייכסטאג ובעזרת ייצוג זה - שבתחילת דרכם היה קטן - להגביר כוחם והשפעתם עד כדי קבלת רוב יחסי אשר בקואליציה עם מפלגות לווין ימניות הביא לשלטון החירום שהרס את הדמוקרטיה של רפובליקת ויימר. בשיטת בחירות רובניות יש להניח שלא היה מתרחש תהליך מסוג זה, גם אם הלך הרוח בחברה הגרמנית היה זהה לאותו הלך רוח שהוליד את האסון הנאצי.

אך למה לנו להרחיק לכת ? בימינו אלה נמנע ייצוגה של החזית הלאומית, בראשותו של ז'אן מרי לה פן, באסיפה הלאומית הצרפתית - וזאת תודות לשיטת בחירות לא יחסית. אילו היתה נהוגה בצרפת שיטת הבחירות היחסית הטהורה כפי שזו נהוגה בישראל, היה לה פן עומד בראש מפלגה בינונית בגדולה, אך רבת השפעה, בבית המחוקקים הצרפתי. מותר להניח כי בנסיבות אלה צרפת היתה מדינה שונה מזו הנוכחית והחזית הלאומית היתה פועלת באסיפה הלאומית ברוח מצעה הגזעני, והיתה מגיעה עקב כך, לתקשורת בעוצמה גדולה יותר.  צרפת היא גם דוגמה לתפנית הכלכלית והטכנולוגית שחוללה הרפובליקה החמישית, שהמירה משטר פרלמנטרי טהור בשיטה נשיאותית מיוחדת במינה. אכן, ישראל מזכירה בהרבה הקשרים את חסרונותיה של הרפובליקה הרביעית, שהיתה דמוקרטית למהדרין אך שכשלה בביצוע משימות של רפורמה משקית וטכנולוגית בשל חוסר איזון בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. עובדה היא שהנסיון של הרפובליקה החמישית הוא כה טוב עד שגם המפלגה הסוציאליסטית, שראתה במשטר הנשיאותי רב- הסמכויות צעד לא לגיטימי, פוטש פרמננטי כדבריה, השאירה אותו על כנו ואפילו לא יזמה את קיצור כהונתו בת 7 השנים של הנשיא. די בדברים אלה כדי להמחיש את הנחת היסוד של מאמר זה, דהיינו שיש קשר בין הצורה בה אנו בוחרים כנסת וממשלה לעתידה של החברה הישראלית. הויכוח בישראל בעניין זה - גם בעניין שיטת הבחירות וגם בעניין שיטת המימשל- נמוג למעשה מהסיבות שהוזכרו לעיל. אך ראוי לחזור ולזכור מדוע עברה הכנסת מנסיון לשנות את שיטת הבחירות לשינוי המימשל באמצעות הבחירה הישירה : שינוי שיטת הבחירות לשיטה שאינה יחסית טהורה נוסה ללא הצלחה בכנסות שונות ונכשל, והסיכוי להעברתו בפרלמנט שבו חברי כנסת לא מעטים ייפגעו משינוי זה, קטן ביותר. יתר-על-כן, רבים סוברים כי בחברה שסועה, כמו ישראל, יש לתת לעקרון הייצוגיות המלאה לכל מגזרי החברה - יהודים וערבים, חילוניים, דתיים וחרדים - עדיפות עם פני שיקולים אחרים. בשל סיבות אלה ביכר הרוב בכנסת ה- 12 להעדיף מעבר לשיטה חצי נשיאותית של בחירה ישירה מאשר לנסות לשנות שיטת הבחירות פעם נוספת.

אנו רגילים לחלק את השיטות הפוליטיות השונות לשיטות פרלמנטריות ונשיאותיות, אך האמת היא שהחלוקה האמיתית היא בין שיטות רובניות (פרלמנטרית ונשיאותית) לבין שיטה יחסית. ההבדל הוא לא טכני אלא מהותי. יש הבדל תהומי בין השגת רוב - במחוז בחירה או במדינה כולה - למפלגה מסויימת או למועמד מסויים לבין קבלת ייצוג יחסי. בשיטה הרובנית, מפלגה, כדי להיות מיוצגת בפרלמנט או לזכות בבחירות לנשיאות, חייבת להשיג רוב (מוחלט או יחסי, אין זה משנה לצרכינו) היא חייבת לשכנע את הקולות הלא-מגוייסים להצביע למענה. היא חייבת לחרוג מתחום ה"מחנה שלה" ולדבר לציבור שבדרך הטבע אינו בעל עמדות קיצוניות ואידיאולוגיות. לעומת זאת, בשיטה היחסית, די בגיוס המחנה של המפלגה וחסידיו האדוקים כדי לקבל ייצוג כלשהו - כמובן, בתנאי שהיא עוברת את אחוז החסימה : בשיטה היחסית קל לאין שעור לגורמים שוליים וקיצוניים להיכנס לבית הנבחרים, מאשר בשיטה הרובנית. השיטה הרובנית מעודדת, על כן, מדיניות של קונסנזוס רחב, מניעת החרפה, ופנייה לחוגים רחבים בציבור. נכון : יש לה גם מחיר והוא מניעת ייצוג מזרמים חשובים היכולים להעשיר ולהפרות את המערכת הפוליטית. אך אין להתעלם מכך ששתי הדמוקרטיות הוותיקות והיציבות בעולם - בריטניה וארה"ב - אימצו לעצמן שיטה רובנית נוקשה ולמרות הפגיעה בייצוגיות סיפורן הוא סיפור של הצלחה יוצאת דופן. יתר-על-כן, בארה"ב, שהחברה שלה היתה בעבר לא פחות שסועה מזו הישראלית, הפגיעה בייצוגיות לא פגעה ביכולתה לעצב חברה חזקה ומפותחת גם בנסיבות קשות של הגירה המונית והבדלים סוציו-אקונומיים גדולים. נכון : יש גם דמוקרטיות יציבות ומצליחות בשיטה פרלמנטרית יחסית. כמו כן, אין להתעלם מהעובדה שרוב רובן של הדמוקרטיות החדשות והמתחדשות שקמו לאחר מלחמת העולם השניה ולאחר התפוררות ברית המועצות, לרבות הרפובליקה הגרמנית - אימצו את השיטה היחסית (עם אחוז חסימה גבוה).

אכן, אין כלל עקרוני ברור המעדיף שיטה אחת על פני משנה. שיטת בחירות ומימשל אינה של "מידה אחת מתאימה לכל" אלא חליפה מוחלטת תפורה לפי מידת מי שצריך ללבשה.

ניתוח בעיותיה של החברה הישראלית מצביע על כמה דרכים ועל כמה אילוצים : הצרכים הם איזון מחודש בין זכויות רוב לכוח של המיעוט; איזון בין חובתה של הממשלה למשול ולקבוע סדרי עדיפויות לאומיים לבין כוחן של מפלגות המיוצגות בפרלמנט; והעיקר - קביעת שיטה שתמנע קיטוב והקצנה ותעודד התמחנות ופנייה למרכז הזירה הפוליטית. כל הצרכים האלה מחייבים מעבר מיחסיות טהורה לרובניות - לפחות לרובניות חלקית, לא משום שהרובניות טובה יותר באורח אינהרנטי אלא משום שהיא מתאימה יותר לישראל בעת זו. מה הם האילוצים ? אלה מתחלקים לשניים : אילוצים מעשיים הנובעים מיחסי הכוחות בכנסת ואילוצים פוליטיים הנובעים ממהותה של החברה הישראלית. באילוצים הראשונים אין מאמר זה עוסק שכן בשעה זו הם מונעים כל תזוזה וכל רפורמה (למעט העלאתו של אחוז חסימה - עניין חיובי אך שולי בחשיבותו שכן אין הוא עונה על הצרכים האמורים לעיל). אך מה על האילוצים הפוליטיים המהותיים ? אלה מקשים על כל שינוי ביחסיות הטהורה בכנסת וזאת לא רק בשל העובדה שהחברה הישראלית חונכה והתרגלה לשיטה זו, אלא גם בשל העובדה שכל שיטה שתפגע בייצוגם של מיעוטים - ערבים, דתיים חרדים - יכולה לפגוע עוד יותר בשיווי המשקל בחברה הישראלית ולהגדיל עוד יותר את תחושות הקיפוח וההתמרמרויות. את הבחירות לכנסת צריך לשנות לא על ידי פגיעה ביחסיות אלא על ידי אימוץ השיטה הגרמנית על פיה מחצית המועמדים נבחרים בבחירה ישירה במחוזות, מבלי לפגוע ביחסיות הייצוג של המפלגות בפרלמנט.

משום כך, הפתרון הנכון עקרונית הוא להשאיר את היחסיות הנהוגה מקדמת דנא בבחירות לפרלמנט, להלביש עליה את הייצוג האזורי הישיר בנוסח הגרמני להעלות את אחוז החסימה באורח משמעותי ולמהול אותה ברובנות של שיטה נשיאותית. זהו פתרון של פשרה שכן ראוי לציין כי בשלושת הדגמים הרובניים המרכזיים - בריטניה, צרפת וארצות הברית - הפתרון הוא מרחיק לכת והרובניות שולטת בכיפה. בצרפת ובארה"ב הרובניות היא כפולה גם בבחירות לפרלמנט וגם בבחירות לנשיאות - בחירות לנשיא, כמו לכל תפקיד של אדם אחד הן בהכרח רובניות. באנגליה, הרובניות מגיעה לשיאה משום שראש ממשלה יכול להיבחר גם אם זכה בקולות מיעוט ושליטתו בפרלמנט היא עתירת עוצמה.

הרפורמה המוצעת כאן היא כפולה : נשיא נבחר במישרין בצד כנסת הבוחרת את מחצית הנציגים בבחירה ישירה (בלי לפגוע ביחסיות הכללית). יאמרו המתנגדים : "הרי כבר נתנסינו בשיטה כגון זו וראו מה זו עוללה לנו". אך הבחירה הישירה היתה רק חצי רפורמה : ראשית, היא לא לוותה בחיזוק מעמדה של הכנסת באמצעות נציגים ישירים מהמחוזות : שנית כוחו של ראש הממשלה הנבחר ישירות נמהל על ידי שורה של תיקונים להצעות החוק המקוריות, שבלעדיהן אי אפשר היה להעביר את הצעות החוק ושעימן הופר האיזון שבין ראש הממשלה לכנסת.

בחירת נשיא בצד פרלמנט - נשיא שניתן להדיחו רק ברוב מיוחס - תבטיח את האינטרסים של החברה הישראלית כפי שניסינו להגדירם לעיל ועם זאת תשמור על הייצוגיות המלאה בכנסת עצמה. ימים יגידו אם תגיע אי פעם השעה שבה ניתן לבצע רפורמה זו.

מעריב, 9 יוני 2005

אמנון רובינשטיין חושב שאין בסיס להתערבות בג"ץ בחוקי הכנסת בנושא ההתנתקות

פסיקת בג"ץ היא למעשה סוף פסוק מבחינה משפטית. אני מסכים כמובן עם הפסיקה, אך זו לא השאלה המהותית. לדעתי, אין בסיס להתערבות של בית המשפט העליון בחוקי הכנסת במקרה הזה.

מעריב, 8 מאי 2005

אמנון רובינשטיין מונה את טעויותיו של עורך ''הארץ'', התוקף את חוק האזרחות

טעות ראשונה: שוקן סובר כי אם ישראל אינה מאפשרת זכויות הגירה חופשית לפלשתינים ולערבים לשטחה, סימן שאין היא רוצה שלום. אין שום תקדים לכך שהסכם שלום מותנה בחופש הגירה בין המדינות עושות השלום. כל הסכמי השלום שנחתמו, למשל, לאחר שתי מלחמות העולם, לא כללו זכות להגירה. לא רק שישראל לא צריכה, ואסור לה, להכיר בזכות הגירה לישראל, אלא עצם העמדת הדרישה הזו, משמעותה קבלת זכות השיבה. דרישה כזאת מעמידה בספק את הרצון הערבי לעשות שלום עם ישראל. דרישה זו לא הועמדה מעולם על ידי האיחוד האירופי, ואין לה זכר במפת הדרכים.

מעריב, 18 נובמבר 2005

בליל שני הוטל עוצר בן כמה שעות על תל-אביב, לא עוצר על הולכי רגל אלא על המכוניות. רבבות הישראלים שחזרו מעבודתם הביתה נתקעו בעוצר. העוצר הוכרז על ידי משטרת ישראל כדי לאבטח את אורחי ארוחת הערב החגיגית, עם בני הזוג קלינטון, במרכז רבין. ארוחת הערב היתה ארוע חשוב ביותר, ושמחנו שהזוג קלינטון מכבד את זכר ראש הממשלה המנוח, אך ספק רב עם לכבודה היה צריך להטיל עוצר על התנועה בתל-אביב ולסגור עורקים ראשיים מ- 16.30 ועד 22.00! נהגים נתקעו בפקקים במשך שעות; נסיעה של רבע שעה ארכה שלוש שעות. מכוניות נתקעו בלי דלק. אמבולנסים לא יכלו לעשות דרכם. אילו היה פיגוע חבלני, היה מתרחש ממש אסון, אך גם כך מותר לשאול האם מותר להטיל עוצר המונע הגעת חולים ויולדות לבתי חולים ?

24.1.05 

אדוני היו"ר, כנסת נכבדה,

תחילה הערה אישית : נבחרתי לכנסת התשיעית ב- 1977 ושירתתי בה 25 שנה עד לאוקטובר 2002. בתקופה זו עמדתי על דוכן זה מאות פעמים אך מעולם לא התרגשתי כפי שאני מתרגש היום. גם לא כשהודיעו כאן על מותי.

אני מודה ליו"ר הכנסת שיזם את הזמנתי ומבקש למסור לו את ניחומי על מות אימו ז"ל.

הייתי גאה להיות חבר הכנסת, אחד מבתי הנבחרים הדמוקרטיים והפעילים ביותר בעולם.

בפעם האחרונה שעמדתי כאן ב- 29.10.02, כ"ג חשוון תשס"ג, פניתי לח"כ איתן, יו"ר ועדת החוקה בבקשה לעשות כל מאמץ להביא לחיבור מלא של החוקה - שכן חוקה חלקית וחשובה יש לנו - במילים אלה :

      "מוכרחים לקבל חוקה שתמצא  את הקונסנזוס בעם. אומרים שיש חילוקי דעות. לא בעניינים המרכזיים.

      בערכים של שוויון   וכבוד האדם וחירותו יש תמימות דעים".

בינתיים אכן נעשתה עבודה ראויה וחשובה בועדת החוקה, ויש לקוות כי המאמץ יבשיל במהרה. מדוע כל כך חשובה החוקה ? לא בגלל ההיבט המשפטי שהעסיק כל כך את האסיפה המכוננת - הלא היא הכנסת הראשונה. הויכוח הזה הסתיים : בעקבות חקיקת חוקי היסוד משנת 1992 קבע ביהמ"ש העליון את העקרונות של ביקורת שיפוטית-חוקתית על חוקי הכנסת והפעיל ביקורת זו במספר מקרים.

אם כך, לשם מה צריך חוקה ? באופן פרדוקסאלי אנו זקוקים לה בגלל המבוא לחוקה - אותו חלק מקדים, שמעניין פחות את המשפטנים ומעניין יותר את הפוליטיקאים והמחנכים. המבוא לחוקה מביא בדרך כלל את ה"אני מאמין" המשותף לבני המדינה, את מקור הסמכות ואת המטרות של המדינה. מכיוון שהמבוא בדרך כלל קצר ולא משפטני-טכני, זהו החלק של החוקה שלומדים אותו בבתי הספר. מעטים התלמידים האמריקניים שמכירים את החוקה כולה אך המבוא הדרמטי הנפתח במילים "We, the people" הוא משנתו של כל תלמיד ותלמידה. כך, אגב, קרה גם עם חוק יסוד : כבוד האדם וחירותו. שם החוק מוכר כיום כביטוי מחנך ומלמד והפך להיות מושג נפוץ ופופולארי. גם בחוקה הצרפתית, הפתיחה החגיגית של חוקת הרפובליקה החמישית מוכרת וחשובה : "העם הצרפתי מצהיר חגיגית על דבקותו בריבונות לאומית ועל דבקותו בזכויות האדם כפי שהוגדרו בהצהרה משנת 1789 ושאושרו במבוא לחוקה משנת 1946".

כיצד אפוא נמצא מבוא מאחד ומלכד בארצנו השסועה ? יש לנו שני מסמכים שנותנים לנו תשובה : האחד הוא הכרזת העצמאות עליה יש קוסנזוס יהודי רחב ביותר והשני - שני הסעיפים הראשונים של חוקי היסוד על זכויות האדם כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק: שני סעיפים אלה, כפי שתוקנו ב- 1994, מכריזים חגיגית גם על עקרונות היסוד וגם על מטרות החוקים בזו הלשון :

1. עקרונות יסוד

     זכויות היסוד של האדם בישראל
     מושתתות על ההכרה בערך האדם,
     בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן
     יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על
     הקמת מדינת ישראל.

1א.מטרה

     חוק-יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד
     האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד
     את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה
     יהודית ודמוקרטית.

קריאת משפטים אלה מבהירה מיד שמדובר כאן במבוא לחוקה - הן מבחינת התוכן, הן מבחינת הלשון. מקומם הראוי הוא בחוקים המעניקים זכויות אדם בסיסיות, שם אין חשיבות לאופייה של המדינה ומטרותיה, אלא במבוא לחוקה.

היתרון של סעיף 1 הוא שהוא מפנה לעקרונותיה של הכרזת העצמאות וכך שני המסמכים משתלבים למבוא קצר - הקיצור הוא חשוב ביותר ! - המבטא ערכים משותפים של ישראל.

ראוי לזכור ששני סעיפים אלה עברו בכנסת ברוב מרשים ביותר, כמעט חסר תקדים. סעיף 1 בחוק חופש העיסוק התקבל בקריאה שניה ברוב של 80 בעד מול 1 נגד ובלי נמנעים. סעיף 2 עבר בקריאה שניה ברוב 78 מול 2 מתנגדים. התיקונים בחוק יסוד : כבוד האדם וחירותו התקבלו ברוב של 75 וללא נמנעים. בקריאה שלישית של החוק המתקן, הרוב היה קטן יותר אך עדיין מרשים בעוצמתו; הוא התקבל ברוב של 67 אל מול 9. אבל העובדה היא שבעד ההפנייה להכרזת העצמאות הצביעו 80 ח"כים. מי שמכיר את הכנסת, מי שיודע שלא תמיד כל 120 חברי הכנסת נוכחים בהצבעות - יבין את עוצמתו של הרוב הזה. אם זה לא קונסנזוס לאומי איני יודע מהו קונסנזוס.

האם אפשר ליטול את שני הסעיפים האלה ולהכניסם כמבוא לחוקה ? כן, בתיקון אחד : חוקי היסוד על זכויות האדם עסקו בדבר החשוב מכל, זכויות הפרט ולא עסקו כלל בזכויות קבוצתיות של המיעוטים בישראל. אך התפישה המודרנית היא שהפרט זכאי לממש את זכויותיו גם במסגרת הקבוצה הלאומית, הלשונית והדתית אליה הוא משתייך. בישראל יש מיעוטים לא-יהודיים ובראשם המיעוט הערבי הגדול. ראוי וחשוב שהמבוא לחוקה יתייחס אליהם, ואל זכותם לשוויון. לפיכך אני מתכבד להציע את הנוסח הבא כנוסח מתאים למבוא לחוקתה של מדינת ישראל :

"חוקת ישראל מושתתת על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין, והיא תכובד ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית ותוך כיבוד המיעוט הלאומי-ערבי ומיעוטים נוספים היושבים בישראל."

אני מבטיח לחברי בבית שמבוא כזה אמנם לא יפתור את כל בעיותינו, אך ודאי ישפר את מצבנו.

תודה.

השנים האחרונות היו שנים של מתיחות והעמקת שסעים ופערים ליחסי יהודים-ערבים בישראל. אלה מאתנו שפעלו למען שוויון זכויות ושיתוף פעולה ראו במו עיניהם כיצד כל מה שהם בנו מקבל תפנית שלילית ונסוג לאחור, וזו היא חוויה קשה - ליהודים ולערבים כאחד. למרות זאת ניתן אולי לשאוב עידוד מסוים מכך שבשנים הללו התרחשו גם כמה דברים חשובים לחיוב.

יש ביטוי באנגלית:"In every cloud there is a silver lining", ואני רוצה לדבר הערב על ה-silver lining.

בשלוש הרשויות של הממשל הישראלי - הכנסת, בית המשפט העליון והממשלה - קרו בשנים האחרונות דברים חיוביים משמעותיים, בעיקר במישור המשפטי והדקלרטיבי. נכון שלא נעשה די במישור המעשי, ולא כל הכוונות תורגמו לשפת המעשה, אבל יש חשיבות גם למישור ההצהרתי. מי שמכיר היסטוריה של מיעוטים לאומיים ודתיים במדינות בעולם, יודע שגם לעניין ההצהרתי וההכרה המשפטית בשוויון זכויות, יש חשיבות עצומה. חלק גדול מהעוולות שראינו, בעיקר במאה העשרים הטרגית, וגם לפניה, נבע מהיעדר הכרה הצהרתית במעמד של המיעוט הלאומי או הדתי.

כמה התפתחויות חיוביות חלו בתחום היחסים בין יהודים לערבים בשנים הללו.

בכנסת התקבלו שלושה חוקים שלא הכרנו בעבר - שניים מהם עוסקים בהעדפה מתקנת לגבי הציבור הערבי. בפעם הראשונה הכירה הכנסת בערבים כמיעוט לאומי בעל זכויות קבוצתיות. מדובר בשני חוקים שעברו במהירות גדולה מאוד בוועדת החוקה, חוק ומשפט, כאשר כיהנתי כיו"ר שלה, ואשר נתנו העדפה מתקנת לערבים ולדרוזים במינויים כדירקטורים בחברות ממשלתיות וכמועסקים בשירות הציבורי. אלה חוקים די נדירים, גם במקומות אחרים. אין חוקים מקבילים או דומים להם לגבי מיעוטים ברבות מהדמוקרטיות המערביות בעולם.

כמו כן קיבלה הכנסת את הניסוח החדש של מטרות החינוך הממלכתי, וגם זה דבר מהפכני, שונה לגמרי מכל מה שהיה בעבר. בפעם הראשונה מוגדר הציבור הערבי כקבוצה, ולא כבודדים. בפעם הראשונה מוטלת בחוק חובה על בתי הספר הממלכתיים ללמד את ההיסטוריה הערבית ואת זהותו ותרבותו של הציבור הערבי. הדבר אמנם מבוצע עדיין רק באופן חלקי מאוד, אבל כאמור, עצם הדקלרציה על כך בחוק של הכנסת הנה בעלת חשיבות עצומה.

החוק הזה קובע דבר נוסף. במקום המטרות הלאומיות כפי שנוסחו בחוק הקודם, הוא מתחיל במשפט האומר, שמטרת החינוך הממלכתי היא ליצור "אדם אוהב אדם, אוהב עמו, אוהב ארצו". הכוונה היא שהחינוך מכוון במידה שווה ליהודים, לנוצרים, למוסלמים, לדרוזים, לבני כל הדתות, לבני כל הלאומים, לבני כל התרבויות ששוכנות בארצנו. עניין זה מאוד מאוד משמעותי, וקבלתו לא הייתה קלה וארכה זמן רב. אבל הניסוח המשותף ליהודים ולערבים, בפעם הראשונה, של מטרות החינוך הממלכתי, אף שעדיין אינו מתמלא בתוכן מלא, הוא חשוב ביותר ליחסי יהודים-ערבים בישראל.

בבית המשפט העליון קרה תהליך עוד יותר דרמטי. הוא קיבל שורת החלטות חסרות תקדים, קודם כול מבחינת זכותו של הציבור הערבי כקבוצה לשוויון תקציבי, וזאת בניגוד לאפליה התקציבית החמורה שהייתה קיימת בעבר. כשנכנסתי לתפקידי כשר חינוך, נדהמתי לראות עד כמה אפליה זו גדולה וגלויה. במשך עשרות שנים שבהם כיהנו שרי חינוך בעלי מגמות שונות וממפלגות שונות, הונצח המצב הזה. בית המשפט העליון קבע שקיימת חובת שוויון תקציבי - שיש לשאוף להעניק למיעוט הערבי תקציב באופן פרופורציונלי לגודלו באוכלוסיה - דהיינו כ- 20% מסך התקציב. הוא גם קבע, בשורה של פסקי-דין, שיש חובה לתת לציבור הערבי- שוב, כקבוצה - ייצוג במוסדות סטטוטוריים כמו מועצת מנהל מקרקעי ישראל. לגבי מוסד זה הוא אף קבע שאין די בנציג ערבי אחד בו, מכיוון שיש לציבור הערבי אינטרס גדול מאוד בנושא הקרקעות. ולבסוף הוא קבע, בפסק דין מהפכני וגם שנוי במחלוקת, "פסק דין קעדאן - קציר", שקרקעות המדינה חייבות להיות מוקדשות למטרות משותפות של יהודים וערבים. בית המשפט אמר בכך שאין יישוב יהודי טהור, אלא אם כן יש לכך סיבה מיוחדת, כמו במקרה של יישוב דתי או יישוב צמחוני, חרדי או בדואי, בעל אורח חיים ייחודי, אך לא של דת, לא של לאום.

נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, נתן את ההגדרה הטובה ביותר לאופייה של מדינת ישראל: הוא אומר שהמפתח הוא חוק השבות. נכון שהמפתח הזה נותן עדיפות לעם היהודי, אבל בתוך הבית, לאחר שפתחת את הדלת במפתח הזה, כולם שווים. זו הגדרה ציורית, דרמטית ומאוד מאוד חשובה. היא קובעת במפורש לראשונה, שוויון מוחלט בזכויות ובחובות בתוך ישראל, בין יהודים לערבים.

הממשלה עשתה אף היא כמה דברים חשובים. למשל - משרד החינוך קיבל את המלצות הוועדה המיוחדת בראשותו של ד"ר שמשון שושני, מי ששימש מנכ"ל המשרד כשאני כיהנתי בתפקיד שר החינוך. ההמלצות הללו מעניקות יתרון גדול מאוד לחינוך במגזר הערבי, הן מבססות את התקצוב על תלמיד ולא על כיתה. אמנם בהמלצות יש כמה קביעות לגבי יישובי פיתוח ועימות, כמו לגבי מעמד של עולה חדש, שמנציחות פער מסוים, אבל הפערים הגדולים שהצטמקו בשנות התשעים מצטמקים עוד יותר עקב קבלת דו"ח שושני. העיקר הוא, כאמור, בכך שהתקצוב של הממשלה ניתן לא לכיתה אלא לתלמיד, ולא משנה מי התלמיד - יהודי או ערבי. דבר זה מונע את הקיפוח הגדול שהיה ושהצטמצם מאוד מאוד בשנות התשעים, כפי שכבר קבעה עמותת "סיכוי". אנחנו מתקרבים אפוא לשוויון כמעט מלא בנושא התקציבי בכל הנוגע למערכת החינוך.

הנה כי כן, במהלך השנים הקשות האלה, אנחנו רואים גם התפתחויות חיוביות מאוד משמעותיות, אמנם עדיין במישור של הדקלרציה ושל המשפט, אך לדעתי חשיבותן רבה.

נושא נוסף קשור לתחום הכלכלי. מאז הקמת המדינה ניכר תהליך הדרגתי מאוד של צמצום הפערים שבין יהודים לערבים - בתשומות, בתקציבים, וגם בהוצאות ובהישגים. זהו תהליך הדרגתי וקבוע, מדי שנה, שנמשך מאז שנות החמישים, כולל בשנים הקשות והאיומות של הממשל הצבאי. עם זאת, השנים האחרונות, שבהן נעצר התהליך, חרגו ממגמה זו. כידוע, כאשר ישנה מצוקה כלכלית ואבטלה, הפערים גדלים - גם בתוך המגזר היהודי. לכן, הפערים בין יהודים לערבים, גדלו מאוד בשנות המשבר האלה, שכן המגזר הערבי נמצא בתחתית הסולם הסוציו-כלכלי.

לבסוף, כשדנים ביחסי יהודים-ערבים מתעוררות שאלות רבות. השאלה החשובה ביותר היא: האם שוויון זכויות מלא יצמצם את הקונפליקט הלאומי וייצור חברה אזרחית שיש בה חוויות משותפות ליהודים ולערבים? אינני יודע אם אפשר לתת לזה תשובה מוחלטת, אבל אפשר לומר דבר אחד, והוא חשוב מאוד: לא נדע עד שלא ננסה את זה.

בשנים האחרונות הועלתה שוב ושוב הטענה, כי יש סתירה בין היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ובין היותה מדינה דמוקרטית. האמת היא שרוב מדינות העולם הדמוקרטי, ובהן רוב מדינות מערב אירופה ומזרחה, הן מדינות לאום. הראיה הטובה ביותר לדבר היא אמנות אירופיות בדבר זכויות מיעוטים לאומיים ובדבר שפותיהם שרוב מדינות אירופה חתמו עליהן, למעט צרפת. זו מצהירה שאין לה מיעוטים לאומיים, טענה הנסתרת מניה וביה במציאות. שהרי רואים אנו מה קורה בקורסיקה ומה קורה בנוגע לזכויות מיעוטים דתיים בצרפת.

בהונגריה, למשל, חוקק הפרלמנט לפני שנה את "חוק ההונגרים", חוק שנותן זכויות מיוחדות לבני המיעוטים ההונגרים החיים מחוץ להונגריה כשהם באים להונגריה. ברומניה חי מיעוט הונגרי גדול מאד ופעיל, וממשלתה התלוננה על החוק הזה לפני מועצת אירופה. מועצת אירופה העבירה את הדיון בחוק לוועדת המשפטנים שלה, הידועה בשם Democracy Through Law ("דמוקרטיה באמצעות משפט") ומוכרת יותר בשם "ועדת ונציה". חברי "ועדת ונציה" הם משפטנים עצמאיים מ-43 המדינות שבמועצת אירופה, ולישראל יש בה מעמד של משקיף.

ועדת המשפטנים עסקה בשאלה מה מותר - על פי עקרונות מועצת אירופה - לרוב לאומי או לרוב אתני במדינה דמוקרטית לעשות. הם קבעו, למשל, שאסור להעניק זכויות כספיות מיוחדות להונגרים שבאים מרומניה או מסלובקיה להונגריה, אבל כל המשפטנים בוועדה הסכימו פה אחד, שההחלטה בענייני הגירה והתאזרחות נתונה לסמכות הרוב הלאומי, כלומר שיש למדינה זכות לתת עדיפות, בדומה לחוק השבות הישראלי, ודבר זה אין בו משום אפליה פסולה. עמדתם זו הועברה לדיון במועצת אירופה.

החוק ההונגרי מרחיק לכת יותר מחוק השבות של יהודים. חוק השבות מעניק זכויות ליהודים העולים לישראל ומבקשים להיות אזרחים ישראלים, ואילו החוק ההונגרי מעניק זכויות למי שהוא ממוצא הונגרי, גם אם אין הוא אזרח הונגרי ואינו מבקש להיות אזרח הונגרי. אנשים אלה זכאים לזכויות לא כספיות עם הגיעם להונגריה. חוק זה "הוכשר" בוועדת ונציה.

אין אפוא סתירה בין מדינת לאום ובין מדינה דמוקרטית. הדמוקרטיה היא מהותית עם דגש חזק על זכויות אדם, שוויון מלא, וזכויות מיעוטים, ובאלו עדיין לא הגיעה ישראל לרמה הרצויה, אבל על עצם הרעיון שמדינת לאום יכולה להיות דמוקרטית אין חולק.

צריך לומר את הדברים, כיוון שהעולם הדמוקרטי שמחוץ לארצות הברית אינו מוכר דיו, ויש להוסיף: בארצות הברית וגם בצרפת רוב החגים הרשמיים הם חגים נוצריים. בצרפת החילונית החגים הקתוליים הם חגים רשמיים, ובהם יום עלייתה השמימה של הבתולה מרים. מדובר ביום שבתון מלא, וליהודים כמו למוסלמים, יש קושי עם הימים האלה משום שאין בצרפת חוק כמו זה שבישראל, המאפשר לבני המיעוטים הדתיים לשבות ביום המנוחה שלהם. כשלוקחים את צרפת כדוגמה יש לזכור גם עובדה זו. עם זאת, במה שנוגע לדמוקרטיה מהותית, עלינו לצעוד עוד צעדים רבים קדימה ולהכיר גם בזכויות האינדיבידואליות וגם בזכויות הקבוצתיות של מיעוטים לאומיים.

אכן מאז קום המדינה התקדמנו כברת דרך ארוכה. יתרה מזו, החברה הישראלית הרבה יותר סובלנית, הומניסטית וליברלית משהיתה בעבר. כל מי שמכיר את הפסיקה של שנות ה-50 וה-60 יודע, שאלו היו ימים אחרים לחלוטין מימינו אלה. העברנו את הדגש מהכלל לפרט, להגנה על זכויות ליחידים, לפרטים.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא אחד החוקים המתקדמים ביותר בעולם בעניין זכויות אדם אך טרם שלמה המלאכה; לא כל החירויות מוזכרות בחוק יסוד זה, אך אי אפשר לגייס היום רוב בכנסת כדי להשלים את החקיקה. לדעת משפטנים באירופה, החוק שווה בערכיו לאמנת רומא, אלא שהוא מדגיש את זכויות הפרט יותר מאשר אמנת רומא.

יש כמה מוסדות בישראל שקהיליות בין-לאומיות מתקנאות בהם, כמו למשל, הוועדה לבחירת שופטים, היועץ המשפטי לממשלה, ועדות החקירה הסטטוטוריות שאת הרכבן קובע נשיא בית המשפט העליון, מוסדות שאין הן מכירות דוגמתם, ובהן כמובן מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור. השילוב של מבקר המדינה, נציב תלונות הציבור וועדה מיוחדת של הכנסת שהיא בעלת סמכויות הוא ייחודי לישראל. הדבר מפתיע אף אנשי מקצוע במדינות אחרות.

חשוב לציין גם את ההיזון החוזר בין מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור ובין חברי הכנסת. למשל, בדוח מס' 28 של נציב תלונות הציבור דווח על זוג עולים חדשים, שהזמינו את ידידם מרוסיה לבקר בארץ. הלה הגיע ובידו אשרת כניסה שהנפיקה לו הקונסוליה הישראלית במוסקבה. למרות זאת, איש משרד הפנים וקצין ביקורת הגבולות חשדו בו שמא הגיע לעבוד בישראל, ושילחו אותו כלעומת שבא, ולא התירו לו אף לטלפן לחבריו שהזמינוהו ולהודיע להם שעומדים להחזירו לרוסיה. בעקבות האירוע האמור, אני מתכוון להגיש הצעת

חוק שתגביל את סמכותו של קצין ביקורת הגבולות, וכך מי שיגיע ובידו אשרת כניסה, אם ייחשד, יוכל לפחות להציג את עמדתו ולטלפן לחבריו או לקרוביו בארץ. מכאן, שהיזון חוזר בין מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור לכנסת הוא חשוב ביותר. יש להתמיד בו, וכך לתרום בכוחות משותפים לשיפור המינהל הציבורי.

הארץ,