Transmenu powered by JoomlArt.com - Mambo Joomla Professional Templates Club

גלובס, 7.2.2010

כניסתו של יועץ משפטי חדש לתפקידו, היא עילה טובה לדון מחדש בסמכויותיו. אין מקביל ואין דומה ליועץ הישראלי בדמוקרטיות אחרות. התפקיד הוא א-פוליטי והיועץ עצמאי לחלוטין בשיקול דעתו, בניגוד למדינות אחרות בהן המשרה היא פוליטית. זהו נכס גדול של ישראל עליו ראוי לשמור מכל משמר. לא תמיד מעריכים נכס זה, המאפשר שוויון אמיתי בפני החוק. מי שמכיר את המתרחש בדמוקרטיות אחרות ויודע כיצד ראשי מדינה מצליחים להתחמק מהעמדה לדין, ידע להעריך את ההישג הישראלי.

 גלובס, 22.11.2009

קבוצת מרצים אנטי-ציוניים ואנטי-ישראלים מבזה את התפקיד האקדמי ואת אוני' ת"א

סטודנטים באוניברסיטת ת"א מתלוננים על מרצים שמאלנים. הסטודנטים נפגעים מעמדות המרצים "אבל חוששים להביע דעות מנוגדות בשיעורים פן הדבר יפגע בציוניהם".

גלובס, 19.7.2009

מי ישער פלאי הפוליטיקה הישראלית? דווקא בימי שלוט הליכוד יועברו כנראה חוקים - שעוגנו בהסכמים הקואליציוניים - שיתנו להסתדרות הכללית סמכויות משטרתיות, שאין להן דומה ומקביל במקומות אחרים. הסיפור הוא זה: להסתדרות יש - כבר היום - סמכות יוצאת דופן להיכנס לכל מקום עבודה לשם ארגון העובדים. זאת, ללא צורך בתיאום זמנים עם בעל העסק.

"עורך הדין" גליון 2 - פברואר 2009 בעמוד 3 

הדבר האחרון שניתן לומר על תקופת כהונתו של פרופסור דניאל פרידמן כשר משפטים הוא שהיא עברה בשקט. לאחר שנים בהן הורגלנו לכך ששר משפטים מצטנע לצידו של היועץ המשפטי, בא פרופסור פרידמן, זעזע את אמות הסיפים והירווה את התקשורת בחדשות ובתגובות נגד מרעישות.

אכן, הרטוריקה של פרידמן הפכה להיות עיקר והיא מסיחה את הדעת מהרעיונות שהביע. הרטוריקה הזו כללה מתקפה על בית המשפט העליון, שלעניות דעתי לא היה לה מקום ושפגעה ביוקרתה הנחלשת בלאו הכי של הערכאה השיפוטית העליונה. לבית המשפט העליון שמור מקום חשוב מאין כמותו בחברה הישראלית כמוסד שביצר את זכויות האדם ואת שלטון החוק במשמעותו המהותית. החיים בישראל בלי הבג"צ היו עוד יותר קשים משהם. הבג"צ הגן על חופש הדת והחופש מדת, זכויות נשים ומיעוטים, איפשר לפלסטינים להגיש קובלנות נגד המימשל הישראלי ושמו יצא לתפארה בעולם כולו. אפשר וצריך להתווכח עמו על פסקי דין מסויימים ועל מגמה אקטיביסטית חובקת כל - וכותב שורות אלה עשה זאת לא פעם - אך מתקפה על המוסד אין לה מקום והיא פגעה גם במותקף וגם במתקיף.

מעריב, 9 יוני 2005

אמנון רובינשטיין חושב שאין בסיס להתערבות בג"ץ בחוקי הכנסת בנושא ההתנתקות

פסיקת בג"ץ היא למעשה סוף פסוק מבחינה משפטית. אני מסכים כמובן עם הפסיקה, אך זו לא השאלה המהותית. לדעתי, אין בסיס להתערבות של בית המשפט העליון בחוקי הכנסת במקרה הזה.

24.1.05 

אדוני היו"ר, כנסת נכבדה,

תחילה הערה אישית : נבחרתי לכנסת התשיעית ב- 1977 ושירתתי בה 25 שנה עד לאוקטובר 2002. בתקופה זו עמדתי על דוכן זה מאות פעמים אך מעולם לא התרגשתי כפי שאני מתרגש היום. גם לא כשהודיעו כאן על מותי.

אני מודה ליו"ר הכנסת שיזם את הזמנתי ומבקש למסור לו את ניחומי על מות אימו ז"ל.

הייתי גאה להיות חבר הכנסת, אחד מבתי הנבחרים הדמוקרטיים והפעילים ביותר בעולם.

בפעם האחרונה שעמדתי כאן ב- 29.10.02, כ"ג חשוון תשס"ג, פניתי לח"כ איתן, יו"ר ועדת החוקה בבקשה לעשות כל מאמץ להביא לחיבור מלא של החוקה - שכן חוקה חלקית וחשובה יש לנו - במילים אלה :

      "מוכרחים לקבל חוקה שתמצא  את הקונסנזוס בעם. אומרים שיש חילוקי דעות. לא בעניינים המרכזיים.

      בערכים של שוויון   וכבוד האדם וחירותו יש תמימות דעים".

בינתיים אכן נעשתה עבודה ראויה וחשובה בועדת החוקה, ויש לקוות כי המאמץ יבשיל במהרה. מדוע כל כך חשובה החוקה ? לא בגלל ההיבט המשפטי שהעסיק כל כך את האסיפה המכוננת - הלא היא הכנסת הראשונה. הויכוח הזה הסתיים : בעקבות חקיקת חוקי היסוד משנת 1992 קבע ביהמ"ש העליון את העקרונות של ביקורת שיפוטית-חוקתית על חוקי הכנסת והפעיל ביקורת זו במספר מקרים.

אם כך, לשם מה צריך חוקה ? באופן פרדוקסאלי אנו זקוקים לה בגלל המבוא לחוקה - אותו חלק מקדים, שמעניין פחות את המשפטנים ומעניין יותר את הפוליטיקאים והמחנכים. המבוא לחוקה מביא בדרך כלל את ה"אני מאמין" המשותף לבני המדינה, את מקור הסמכות ואת המטרות של המדינה. מכיוון שהמבוא בדרך כלל קצר ולא משפטני-טכני, זהו החלק של החוקה שלומדים אותו בבתי הספר. מעטים התלמידים האמריקניים שמכירים את החוקה כולה אך המבוא הדרמטי הנפתח במילים "We, the people" הוא משנתו של כל תלמיד ותלמידה. כך, אגב, קרה גם עם חוק יסוד : כבוד האדם וחירותו. שם החוק מוכר כיום כביטוי מחנך ומלמד והפך להיות מושג נפוץ ופופולארי. גם בחוקה הצרפתית, הפתיחה החגיגית של חוקת הרפובליקה החמישית מוכרת וחשובה : "העם הצרפתי מצהיר חגיגית על דבקותו בריבונות לאומית ועל דבקותו בזכויות האדם כפי שהוגדרו בהצהרה משנת 1789 ושאושרו במבוא לחוקה משנת 1946".

כיצד אפוא נמצא מבוא מאחד ומלכד בארצנו השסועה ? יש לנו שני מסמכים שנותנים לנו תשובה : האחד הוא הכרזת העצמאות עליה יש קוסנזוס יהודי רחב ביותר והשני - שני הסעיפים הראשונים של חוקי היסוד על זכויות האדם כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק: שני סעיפים אלה, כפי שתוקנו ב- 1994, מכריזים חגיגית גם על עקרונות היסוד וגם על מטרות החוקים בזו הלשון :

1. עקרונות יסוד

     זכויות היסוד של האדם בישראל
     מושתתות על ההכרה בערך האדם,
     בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן
     יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על
     הקמת מדינת ישראל.

1א.מטרה

     חוק-יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד
     האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד
     את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה
     יהודית ודמוקרטית.

קריאת משפטים אלה מבהירה מיד שמדובר כאן במבוא לחוקה - הן מבחינת התוכן, הן מבחינת הלשון. מקומם הראוי הוא בחוקים המעניקים זכויות אדם בסיסיות, שם אין חשיבות לאופייה של המדינה ומטרותיה, אלא במבוא לחוקה.

היתרון של סעיף 1 הוא שהוא מפנה לעקרונותיה של הכרזת העצמאות וכך שני המסמכים משתלבים למבוא קצר - הקיצור הוא חשוב ביותר ! - המבטא ערכים משותפים של ישראל.

ראוי לזכור ששני סעיפים אלה עברו בכנסת ברוב מרשים ביותר, כמעט חסר תקדים. סעיף 1 בחוק חופש העיסוק התקבל בקריאה שניה ברוב של 80 בעד מול 1 נגד ובלי נמנעים. סעיף 2 עבר בקריאה שניה ברוב 78 מול 2 מתנגדים. התיקונים בחוק יסוד : כבוד האדם וחירותו התקבלו ברוב של 75 וללא נמנעים. בקריאה שלישית של החוק המתקן, הרוב היה קטן יותר אך עדיין מרשים בעוצמתו; הוא התקבל ברוב של 67 אל מול 9. אבל העובדה היא שבעד ההפנייה להכרזת העצמאות הצביעו 80 ח"כים. מי שמכיר את הכנסת, מי שיודע שלא תמיד כל 120 חברי הכנסת נוכחים בהצבעות - יבין את עוצמתו של הרוב הזה. אם זה לא קונסנזוס לאומי איני יודע מהו קונסנזוס.

האם אפשר ליטול את שני הסעיפים האלה ולהכניסם כמבוא לחוקה ? כן, בתיקון אחד : חוקי היסוד על זכויות האדם עסקו בדבר החשוב מכל, זכויות הפרט ולא עסקו כלל בזכויות קבוצתיות של המיעוטים בישראל. אך התפישה המודרנית היא שהפרט זכאי לממש את זכויותיו גם במסגרת הקבוצה הלאומית, הלשונית והדתית אליה הוא משתייך. בישראל יש מיעוטים לא-יהודיים ובראשם המיעוט הערבי הגדול. ראוי וחשוב שהמבוא לחוקה יתייחס אליהם, ואל זכותם לשוויון. לפיכך אני מתכבד להציע את הנוסח הבא כנוסח מתאים למבוא לחוקתה של מדינת ישראל :

"חוקת ישראל מושתתת על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין, והיא תכובד ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית ותוך כיבוד המיעוט הלאומי-ערבי ומיעוטים נוספים היושבים בישראל."

אני מבטיח לחברי בבית שמבוא כזה אמנם לא יפתור את כל בעיותינו, אך ודאי ישפר את מצבנו.

תודה.

השנים האחרונות היו שנים של מתיחות והעמקת שסעים ופערים ליחסי יהודים-ערבים בישראל. אלה מאתנו שפעלו למען שוויון זכויות ושיתוף פעולה ראו במו עיניהם כיצד כל מה שהם בנו מקבל תפנית שלילית ונסוג לאחור, וזו היא חוויה קשה - ליהודים ולערבים כאחד. למרות זאת ניתן אולי לשאוב עידוד מסוים מכך שבשנים הללו התרחשו גם כמה דברים חשובים לחיוב.

יש ביטוי באנגלית:"In every cloud there is a silver lining", ואני רוצה לדבר הערב על ה-silver lining.

בשלוש הרשויות של הממשל הישראלי - הכנסת, בית המשפט העליון והממשלה - קרו בשנים האחרונות דברים חיוביים משמעותיים, בעיקר במישור המשפטי והדקלרטיבי. נכון שלא נעשה די במישור המעשי, ולא כל הכוונות תורגמו לשפת המעשה, אבל יש חשיבות גם למישור ההצהרתי. מי שמכיר היסטוריה של מיעוטים לאומיים ודתיים במדינות בעולם, יודע שגם לעניין ההצהרתי וההכרה המשפטית בשוויון זכויות, יש חשיבות עצומה. חלק גדול מהעוולות שראינו, בעיקר במאה העשרים הטרגית, וגם לפניה, נבע מהיעדר הכרה הצהרתית במעמד של המיעוט הלאומי או הדתי.

כמה התפתחויות חיוביות חלו בתחום היחסים בין יהודים לערבים בשנים הללו.

בכנסת התקבלו שלושה חוקים שלא הכרנו בעבר - שניים מהם עוסקים בהעדפה מתקנת לגבי הציבור הערבי. בפעם הראשונה הכירה הכנסת בערבים כמיעוט לאומי בעל זכויות קבוצתיות. מדובר בשני חוקים שעברו במהירות גדולה מאוד בוועדת החוקה, חוק ומשפט, כאשר כיהנתי כיו"ר שלה, ואשר נתנו העדפה מתקנת לערבים ולדרוזים במינויים כדירקטורים בחברות ממשלתיות וכמועסקים בשירות הציבורי. אלה חוקים די נדירים, גם במקומות אחרים. אין חוקים מקבילים או דומים להם לגבי מיעוטים ברבות מהדמוקרטיות המערביות בעולם.

כמו כן קיבלה הכנסת את הניסוח החדש של מטרות החינוך הממלכתי, וגם זה דבר מהפכני, שונה לגמרי מכל מה שהיה בעבר. בפעם הראשונה מוגדר הציבור הערבי כקבוצה, ולא כבודדים. בפעם הראשונה מוטלת בחוק חובה על בתי הספר הממלכתיים ללמד את ההיסטוריה הערבית ואת זהותו ותרבותו של הציבור הערבי. הדבר אמנם מבוצע עדיין רק באופן חלקי מאוד, אבל כאמור, עצם הדקלרציה על כך בחוק של הכנסת הנה בעלת חשיבות עצומה.

החוק הזה קובע דבר נוסף. במקום המטרות הלאומיות כפי שנוסחו בחוק הקודם, הוא מתחיל במשפט האומר, שמטרת החינוך הממלכתי היא ליצור "אדם אוהב אדם, אוהב עמו, אוהב ארצו". הכוונה היא שהחינוך מכוון במידה שווה ליהודים, לנוצרים, למוסלמים, לדרוזים, לבני כל הדתות, לבני כל הלאומים, לבני כל התרבויות ששוכנות בארצנו. עניין זה מאוד מאוד משמעותי, וקבלתו לא הייתה קלה וארכה זמן רב. אבל הניסוח המשותף ליהודים ולערבים, בפעם הראשונה, של מטרות החינוך הממלכתי, אף שעדיין אינו מתמלא בתוכן מלא, הוא חשוב ביותר ליחסי יהודים-ערבים בישראל.

בבית המשפט העליון קרה תהליך עוד יותר דרמטי. הוא קיבל שורת החלטות חסרות תקדים, קודם כול מבחינת זכותו של הציבור הערבי כקבוצה לשוויון תקציבי, וזאת בניגוד לאפליה התקציבית החמורה שהייתה קיימת בעבר. כשנכנסתי לתפקידי כשר חינוך, נדהמתי לראות עד כמה אפליה זו גדולה וגלויה. במשך עשרות שנים שבהם כיהנו שרי חינוך בעלי מגמות שונות וממפלגות שונות, הונצח המצב הזה. בית המשפט העליון קבע שקיימת חובת שוויון תקציבי - שיש לשאוף להעניק למיעוט הערבי תקציב באופן פרופורציונלי לגודלו באוכלוסיה - דהיינו כ- 20% מסך התקציב. הוא גם קבע, בשורה של פסקי-דין, שיש חובה לתת לציבור הערבי- שוב, כקבוצה - ייצוג במוסדות סטטוטוריים כמו מועצת מנהל מקרקעי ישראל. לגבי מוסד זה הוא אף קבע שאין די בנציג ערבי אחד בו, מכיוון שיש לציבור הערבי אינטרס גדול מאוד בנושא הקרקעות. ולבסוף הוא קבע, בפסק דין מהפכני וגם שנוי במחלוקת, "פסק דין קעדאן - קציר", שקרקעות המדינה חייבות להיות מוקדשות למטרות משותפות של יהודים וערבים. בית המשפט אמר בכך שאין יישוב יהודי טהור, אלא אם כן יש לכך סיבה מיוחדת, כמו במקרה של יישוב דתי או יישוב צמחוני, חרדי או בדואי, בעל אורח חיים ייחודי, אך לא של דת, לא של לאום.

נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, נתן את ההגדרה הטובה ביותר לאופייה של מדינת ישראל: הוא אומר שהמפתח הוא חוק השבות. נכון שהמפתח הזה נותן עדיפות לעם היהודי, אבל בתוך הבית, לאחר שפתחת את הדלת במפתח הזה, כולם שווים. זו הגדרה ציורית, דרמטית ומאוד מאוד חשובה. היא קובעת במפורש לראשונה, שוויון מוחלט בזכויות ובחובות בתוך ישראל, בין יהודים לערבים.

הממשלה עשתה אף היא כמה דברים חשובים. למשל - משרד החינוך קיבל את המלצות הוועדה המיוחדת בראשותו של ד"ר שמשון שושני, מי ששימש מנכ"ל המשרד כשאני כיהנתי בתפקיד שר החינוך. ההמלצות הללו מעניקות יתרון גדול מאוד לחינוך במגזר הערבי, הן מבססות את התקצוב על תלמיד ולא על כיתה. אמנם בהמלצות יש כמה קביעות לגבי יישובי פיתוח ועימות, כמו לגבי מעמד של עולה חדש, שמנציחות פער מסוים, אבל הפערים הגדולים שהצטמקו בשנות התשעים מצטמקים עוד יותר עקב קבלת דו"ח שושני. העיקר הוא, כאמור, בכך שהתקצוב של הממשלה ניתן לא לכיתה אלא לתלמיד, ולא משנה מי התלמיד - יהודי או ערבי. דבר זה מונע את הקיפוח הגדול שהיה ושהצטמצם מאוד מאוד בשנות התשעים, כפי שכבר קבעה עמותת "סיכוי". אנחנו מתקרבים אפוא לשוויון כמעט מלא בנושא התקציבי בכל הנוגע למערכת החינוך.

הנה כי כן, במהלך השנים הקשות האלה, אנחנו רואים גם התפתחויות חיוביות מאוד משמעותיות, אמנם עדיין במישור של הדקלרציה ושל המשפט, אך לדעתי חשיבותן רבה.

נושא נוסף קשור לתחום הכלכלי. מאז הקמת המדינה ניכר תהליך הדרגתי מאוד של צמצום הפערים שבין יהודים לערבים - בתשומות, בתקציבים, וגם בהוצאות ובהישגים. זהו תהליך הדרגתי וקבוע, מדי שנה, שנמשך מאז שנות החמישים, כולל בשנים הקשות והאיומות של הממשל הצבאי. עם זאת, השנים האחרונות, שבהן נעצר התהליך, חרגו ממגמה זו. כידוע, כאשר ישנה מצוקה כלכלית ואבטלה, הפערים גדלים - גם בתוך המגזר היהודי. לכן, הפערים בין יהודים לערבים, גדלו מאוד בשנות המשבר האלה, שכן המגזר הערבי נמצא בתחתית הסולם הסוציו-כלכלי.

לבסוף, כשדנים ביחסי יהודים-ערבים מתעוררות שאלות רבות. השאלה החשובה ביותר היא: האם שוויון זכויות מלא יצמצם את הקונפליקט הלאומי וייצור חברה אזרחית שיש בה חוויות משותפות ליהודים ולערבים? אינני יודע אם אפשר לתת לזה תשובה מוחלטת, אבל אפשר לומר דבר אחד, והוא חשוב מאוד: לא נדע עד שלא ננסה את זה.

הארץ, 01/02/2002

עתה, כאשר פרשת נמרודי הגיעה לקצה בבית המשפט העליון, ראוי לחזור לשני ליקויים חמורים שהתגלו במשפטו של מו"ל "מעריב" ולא טיפסו לכותרות. העניין הראשון הוא הימשכות המשפט. משפטים פליליים מוכרחים להסתיים בזמן סביר - גם כדי לחסוך עינויי דין, גם כדי שהצדק ייעשה, שכן ככל שהמשפט מתארך כך גדל החשש שהעדויות יהיו פחות אמינות. במשפטו של עופר נמרודי היתה סחבת משפטית: אחד מעדי התביעה נחקר חקירה נגדית במשך יותר מ-20 יום. זהו משך זמן שבו במדינות אחרות מתחיל ומסתיים משפט מורכב ומסובך.
.

הארץ, 14/11/2002

הפתעה! הפתעה! ארגון "משמר זכויות האדם" - { - Rights Watch Human@\{\ מגנה את פיגועי ההתאבדות, רואה בהם פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ויוצא נגד הרשות הפלשתינית והעומד בראשה על שאינם מונעים פשעים אלה. גם ארגון אמנסטי גינה בעבר את פיגועי ההתאבדות, אך לא אמר מלה נגד הרשות הפלשתינית. "אנשים המבצעים פיגועי התאבדות", אמר קנת רות, מנכ"ל "משמר זכויות האדם", "אינם קדושים אלא פושעי מלחמה. הוא הדין במי שעוזרים להם לתכנן התקפות אלה ולבצען".

הארץ, 20/12/2002

זמן קצר לאחר שהשופטת דליה דורנר פסקה, ב-14 במארס, כי יש לקיים משפט חוזר לעמוס ברנס - אף על פי ששלוש בקשות קודמות שלו נדחו על ידי עמיתיה - טילפן אליה השופט חיים כהן, ששכב אז על ערש דווי, ואמר לה: "תודה לך על שתיקנת את מה שקילקלתי". השופט כהן ישב בשעתו בהרכב בית המשפט העליון אשר דחה את ערעורו של ברנס, אך נהפך לסניגורו לאחר שעזרא גולדברג, קצין משטרה בדימוס, הוכיח לו שנעשה לברנס עוול.

הארץ, 02/07/2000

למרות הביקורת הרבה והרשעות שגויות, אין שינוי בחוק הישראלי המאפשר להרשיע אדם רק על סמך הודאתו

מי שעוסק במשפט הפלילי בישראל מתרשם כי קשה לתקנו, גם כאשר עולה זעקה ציבורית למען תיקון כזה ואפילו כאשר ועדות ציבוריות ממליצות עליו. אפשר לשנות שיטות ממשל אך לא את דיני הראיות במשפט הפלילי.

הארץ, 21/01/1999

פרשת יחיעם אוחנה מתפוצצת ברעש גדול: הגילוי שאיים לזעזע את אושיות המערכת המשפטית הוליד שורה של חשדות לזיופים פרימיטיוויים והאשמות שווא נגד אחד השופטים המצטיינים שיש לנו ונגד בכירים במשטרה. אך הפרשה גם חשפה שורה של פגמים במשטרת העמקים: קצינים בכירים בדימוס קבעו שאפשר היה בזמנם ל"הפיל תיק" על אזרח שלא פשע.

הארץ, 26/02/1999

 כיצד עונו נאשמי מע"ץ, "מועצת עבריינים צעירים", הודו לשווא והורשעו בבתי המשפט - בלי שיוכח נגדם דבר

פרשת זיכוים של נאשמי מע"ץ - הכנופיה שלא היתה - אינה יכולה לרדת מסדר היום. קצין משטרה, שי שמחון, חשף לפני כמה שנים פרשה של מכות והתעללויות בקבוצת צעירים משכונת התקוה שהמשטרה חשדה בהם בשורה של הצתות. החשד התעורר בעקבות סיפור של מקור מודיעיני, ואנשי המשטרה החליטו לחלץ מהצעירים הודאות בכל מחיר. אף שהתברר שהמודיע הוא פסיכופת, העבירה המשטרה את התיק לפרקליטות, זו העמידה לדין את החשודים והם נדונו לתקופות מאסר ארוכות.

הארץ, 03/03/1999

זיכוים של המורשעים בפרשת מע"צ והעדויות על ההתעללות בהם עד שחתמו על הודאה בפשע שלא ביצעו חייבים להעלות על סדר היום את עניין החקירות המשטרתיות. חילוקי הדעות בעניין זה, המטריד לא רק את החברה הישראלית, נובעים משני צרכים מנוגדים - להגן על החברה מפני אלימות עבריינית ולהגן על האזרח מפני אלימות משטרתית. שני הצרכים חשובים: גל הפשע והאלימות מאיים על האזרח היחיד ועל החברה כולה, האלימות המשטרתית מאיימת על חשודים ונחקרים ועלולה להביא לתוצאה הרסנית - הרשעת חפים מפשע בעוד הפושע האמיתי מסתובב חופשי.

הארץ, 19/01/1998

ישראל לא ידעה מעולם מקרה שבו תוקנה הרשעה במשפט הפלילי. כל בקשה למשפט חוזר נדחית על ידי פרקליטות המדינה

מדי פעם מופיעה ידיעה קטנה בעיתון: בקשתו של פלוני למשפט חוזר נדחתה על ידי בית המשפט העליון. מאחורי ידיעה סתומה זו מסתתרת לא רק טרגדיה אנושית, מסתתר גם סיפורו של כישלון משפטי, שרק כמה משוגעים לדבר כואבים אותו.

הארץ, 18/06/1998

כל ביקור בקהילות היהודיות ברוסיה מעלה על פני השטח שתי שאלות שאי אפשר לחמוק מהן: כמה יהודים נותרו ברחבי הפדרציה הרוסית ומי נחשב ליהודי. אי אפשר להתחיל לענות על השאלות הללו בלי להזכיר את נוכחותה של ישראל במדינה שבה אסור היה להזכיר את ציון.

הארץ, 02/12/1998

ביום רביעי שעבר חרצו השופטים-הלורדים בבריטניה את גורל חסינותו של אוגוסטו פינושה וקבעו כי לא עומדת לו טענת חסינות שלטונית ומשום כך הוא בר הסגרה לממשלת ספרד. בכך הפכו את החלטת בית המשפט הגבוה, שקבעה כי פינושה אינו בר הסגרה, בשל היותו חסין מכל תביעה על מעשים שעשה בתקופת שלטונו. החלטת הלורדים היא מהפכנית ומבשרת עידן חדש במשפט הבינלאומי:

הארץ, 31/12/1998

ד"ר גבי כנען, חייל גיבור, חלוץ רפואי, התאבד בעקבות הכרעת הדין באישומו בעבירות הקשורות בניהול לא חוקי של בית חולים. ד"ר כנען השאיר אחריו מכתב קשה, המופנה אל השופט שהרשיעו ופותח במלים "דמי בראשך". אין לקנא לא בשופט ולא בבני משפחת כנען. איש מאתנו אינו יכול להכריע בשאלה מי צודק בעימות טרגי זה שבין השופט, המשוכנע בהכרעת הדין הצודקת שלו, לבין מי שהורשע על ידו והיה משוכנע בחפותו. המשפט הפלילי טומן בחובו סכנות מסוג זה: בני אדם נשפטים בידי שופטי ארץ - לא בידי שופט עליון.

הארץ, 30/07/1996

בכנסת הקודמת, הכנסת ה-13, אירע משהו יוצא דופן. ועדת החוקה בראשות ח"כ דדי צוקר הכניסה שינוי מהותי בשני חוקי היסוד שחוללו מהפיכה חוקתית בכנסת ה-12: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק. לסעיף 1 בשניהם הוכנסה הגדרה מרחיקת לכת, שבעבר לא ניתן היה להעבירה בכנסת. וזו לשון הסעיף: "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל".

הארץ,