גלובס, 24.1.2010

גלובס, 25.10.2009

בשל דין הדם בהתאזרחות מצווה מדינה יהודית שלא לנקוט בהגליה תרבותית.

סיעת העבודה בכנסת החליטה להתנגד לגירושם של ילדי העובדים הזרים מהמדינה המתוכנן לחודש הבא. אכן, התנגדות מוצדקת לחלוטין.

ברוב רובן של המדינות נהוג דין הקרקע לגבי רכישת אזרחות: מי שנולד בטריטוריה של מדינה רוכש את אזרחותה. לכן, ברוב המדינות הדמוקרטיות ילדי העובדים הזרים שנולדו בטריטוריה שלהן היו מקבלים אזרחות אוטומטית על כל המתחייב מכך. בישראל הדין הוא שונה, והאזרחות מבוססת על דין הדם - דהיינו היא עוברת בירושה מדור לדור וניתנת באורח אוטומטי ליהודים.

חידון התנ"ך, 26.4.93

מתמודדים יקרים, חתני וכלות התנ"ך,

הגעתם לירושלים, כבכל שנה ביום העצמאות של מדינת ישראל, מישראל ומארצות רבות. כל אחד מגיע מסביבה אחרת, חברתית ותרבותית. נפגשתם כאן למפגש של לימוד ותרבות, למפגש של מסורת וחידוש, עם התנ"ך.

ואכן, התנ"ך, ספר הספרים, הוא שכינס אותנו כאן היום, דתיים וחילוניים, ישראלים ובני ארצות אחרות, צעירים ומבוגרים.

לימוד התנ"ך ואהבת התנ"ך הם המאחדים את כולנו, למרות הבדלים בהשקפותינו ודעותינו, כשם שאיחד התנ"ך את עם ישראל משך כל הדורות. כל אחד ידע למצוא בו את שידבר אל ליבו, ולא בכדי. התנ"ך, המאחד את כולנו, הוא אחד ויחיד, אך אינו אחיד - שבעים פנים לתורה. יש בתנ"ך סיפור עלילה ויש בו סיפור היסטוריה, יש בו דברי תוכחה ויש בו דברי מוסר. יש צדיקים ויש רשעים, יש פורענויות ויש נחמות. תקופת המקרא משתרעת על-פני יותר מאלף שנים, מימי האבות, שעבוד מצרים ותקופת השופטים, דרך ימי הבית הראשון, החורבן והגלות, ועד לימי שיבת-ציון והבית השני.

ממלכות ותרבויות קמו ונפלו, וכל אחת טבעה את חותמה בעם ישראל. השבטים נתגבשו לאומה, השופטים נתחלפו במלכים, ונביאים ראשונים פינו מקומם לנביאים אחרונים. המקדש הפך ממשאת-נפש למציאות יומיומית, וברבות השנים, כשנתמסד הפולחן, כבר זועק ישעיהו: "למה לי רוב זבחיכם..." (ישעיהו א' 11) ותובע את התביעה שכוחה עומד לה לעולם ובכל מקום: "דרשו משפט... שפטו יתום, ריבו אלמנה" (ישעיהו א' 17).

אנו קוראים את תולדותיהם של אברהם ושרה ושל יצחק ורבקה, עוקבים אחר מסכת חייהם למודת התלאות של יעקב ורחל, ומתרגשים עם סיפור נפילתו ועליתו של יוסף. אישים מיוחדים במינם כשמואל, שאול ודוד, על מורכבותם הרבה, ניצבים חיים לנגד עינינו. אנו שומעים את דברי הנביאים, מתלבטים בשאלותיו של קוהלת וכואבים את כאבו של איוב. נבואה, חוכמה, היסטוריה ושירה - כל אלה נמצאו ראויים לספר הספרים; לא צר המקום ולא צרה העין.

ובכל הדורות המשיך עם-ישראל ללמוד את הדברים, לפרשם ולדרשם. כל דור ראה בהם את עצמו ומצא בהם גם ביטוי למצוקתו וגם את נחמתו. ובמחלוקות הגדולות בין השקפה להשקפה בתוך העם, הצביע כל צד על אסמכתאות לדבריו בכתוב. ומספרת הגמרא במסכת עירובין: "שלוש שנים נחלקו בית-שמאי ובית-הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת-קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית-הלל" (עירובין, י"ג, ע"ב). גם משנפלה הכרעה, לא נתבטלה אמיתותן וצדקתן של הדעות האחרות שהושמעו.

גדולי הפרשנים, גדולים בלמדנותם וגדולים באישיותם, השכילו לדלות מהתנ"ך ביסוס למיטב יצירתם. הרעיונות הנשגבים ביותר ינקו את חיוניותם מן התנ"ך, והעשירו מדור לדור את קריאתנו בו. כמה יפה מסכם הרמב"ם את המשנה בסנהדרין. המסבירה את בריאת אדם הראשון במעשה בראשית: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת מן העולם, מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת בעולם, מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא" (הלכות סנהדרין, פרק י"ב, הלכה ג').

גם היום, כשהעם בישראל נתון במחלוקת פוליטית קשה, התנ"ך, המורשת התרבותית והשפה העברית, המשותפים לכולנו, הם גורם מאחד ראשון במעלה. וגם היום, לתנ"ך מקום אצל כל אחד מאיתנו, ולכולנו מקום בתנ"ך, איש איש והשקפותיו. ימצאו בו ביסוס תומכי שלמות הארץ, וימצאו בו ביסוס הנכונים לפשרה המאפשרת קיומו של דין אחד לרוב היהודי ולגר הגר בתוכנו. ימצאו בו ביסוס המאמינים בשלום, אך גם אלה המפקפקים בו.

עלינו להכיר בחשיבותה של הרבגוניות בפרוש המקרא, כשם שהמקרא הוא רבגוני. אין פרוש נכון אחד, ואין מי שיכול ליטול לעצמו מונופולין על הנכס העצום המשותף לכולנו. הפתיחות לגישות השונות, לדעות השונות ולאמונות השונות אינה רק מותרת, אלא אף חיונית - רק כך יכולים אנו ללמוד איש מרעהו, ולהוסיף כל אחד עוד פן ועוד נדבך להבנתנו הקודמת.

עם זאת, בימים לא קלים אלו, צריכים גם אנו לדעת לפרש את התנ"ך על-פי המיטב שבנו, על-פי הנטייה האנושית ואהבת האדם הטבועים בנו, על-מנת שיהיה לנו תורת-חיים. אסור לנו להשלים עם פירושי עוועים, עם קנאים המוצאים לעצמם היתרים לשנאה ולהרג, כשהם נתלים בפסוקים ובשברי-פסוקים. בסופו של דבר, ספר הספרים נתן לאנושות כולה את בסיסה הנורמטיבי - את היסוד המונותיאיסטי, את רעיון הצדק והשלום, את קדושת האדם שנברא בצלם ושמעשה בריאתו מקנה לו מעמד מיוחד. אם נפרש את התנ"ך ברוח זו, יקוים בנו הכתוב: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע... החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים" (דברים ל' ט"ו-י"ט).

 הארץ, 24/05/2000 (ביקורת ספרים)

הרצחת וגם ירשת משפט מוסר וחברה בסיפורי המקרא דניאל פרידמן. הוצאת דביר, 414 עמ', 92 שקלים פרופ' דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל למשפט, חבר האקדמיה הישראלית למדעים, דיקאן לשעבר של בתי הספר למשפטים של אוניברסיטת תל אביב ושל המכללה למינהל, כתב ספר יוצא דופן: הוא מביא את כלי הניתוח המשפטיים ואיזמל ההיגיון לתנ"ך, ומפעילם בשום שכל ומתוך רגישות רבה.

הארץ, 02/12/1999

המאמר הראשי ב"הארץ" משלשום קבע, כי "אין סיבה שישראל תימנע מלדון בהשלכותיו של חוק ההגירה המרכזי שלה (דהיינו חוק השבות, א"ר). כשמדובר בעליית יהודים ישראל איננה סלקטיווית, וראוי שתמשיך כך. אך כשמדובר בלא-יהודים נשאלת השאלה, מי מכל הלא-יהודים בעולם זכאים להגר לישראל".

הארץ,