Transmenu powered by JoomlArt.com - Mambo Joomla Professional Templates Club

גלובס, 24.1.2010

גלובס, 25.10.2009

בשל דין הדם בהתאזרחות מצווה מדינה יהודית שלא לנקוט בהגליה תרבותית.

סיעת העבודה בכנסת החליטה להתנגד לגירושם של ילדי העובדים הזרים מהמדינה המתוכנן לחודש הבא. אכן, התנגדות מוצדקת לחלוטין.

ברוב רובן של המדינות נהוג דין הקרקע לגבי רכישת אזרחות: מי שנולד בטריטוריה של מדינה רוכש את אזרחותה. לכן, ברוב המדינות הדמוקרטיות ילדי העובדים הזרים שנולדו בטריטוריה שלהן היו מקבלים אזרחות אוטומטית על כל המתחייב מכך. בישראל הדין הוא שונה, והאזרחות מבוססת על דין הדם - דהיינו היא עוברת בירושה מדור לדור וניתנת באורח אוטומטי ליהודים.

http://www.hofesh.org.il/articles/hiloni_dati/politization_of_judaism.html

מעריב, 8 מאי 2005

אמנון רובינשטיין מונה את טעויותיו של עורך ''הארץ'', התוקף את חוק האזרחות

טעות ראשונה: שוקן סובר כי אם ישראל אינה מאפשרת זכויות הגירה חופשית לפלשתינים ולערבים לשטחה, סימן שאין היא רוצה שלום. אין שום תקדים לכך שהסכם שלום מותנה בחופש הגירה בין המדינות עושות השלום. כל הסכמי השלום שנחתמו, למשל, לאחר שתי מלחמות העולם, לא כללו זכות להגירה. לא רק שישראל לא צריכה, ואסור לה, להכיר בזכות הגירה לישראל, אלא עצם העמדת הדרישה הזו, משמעותה קבלת זכות השיבה. דרישה כזאת מעמידה בספק את הרצון הערבי לעשות שלום עם ישראל. דרישה זו לא הועמדה מעולם על ידי האיחוד האירופי, ואין לה זכר במפת הדרכים.

מעריב, 25 מאי, 2007

באחד הימים האלה ביקרתי אסיר במכלאה הידועה בשם חדר המעצר באבו-כביר. הגעתי בשעה 2 אחר הצהריים. למעלה ממאה בני אדם צבאו בצפיפות על שער ברזל צר-פתח, הכניסה היחידה.

היו בקהל נשים בהריון, תינוקות, זקנים, נכים, שקיבלו רשות להיכנס למכלאה. הם הצטופפו בשמש, צעקו וזעקו לעבר דלת הברזל. זו נפתחה מדי פעם בפעם והוקרא שמו של העציר שניתן לבקרו ומיד נסגרה שוב. אישה ובידיה שני תינוקות צעקה "תנו לי להיכנס. אני לא יכולה יותר". עמדתי שם בתור המיוזע והממורמר למעלה משעה. כאשר נכנסתי סוף-סוף דרך פשפש הברזל, אמר לי הסוהר שעלי ללכת "מסביב". עמדתי לחינם. צריך ללכת "מסביב" לתור השני. בשלב זה, הייתי מוכן להודות בכל פשע שייחסו לי ובלבד שיתנו לי להיכנס ולבקר את האסיר שהמתין לי. מישהו זיהה אותי ונתן לי להיכנס. על התנאים האיומים ועל המכלאה עצמה נכתב כבר הרבה, ולא אוסיף על כך פרט למילה או שתיים: המילה האחת היא "בושה" והשניה היא "חרפה". בפנים סיפרו לי כי ההחמרה בסדרי הכניסה ובתנאי העצירים התרחשה כאשר המכלאה עברה מהמשטרה לשב"ס.

לתשובת לבו של מפקד השב"ס: חוק כבוד האדם חל גם על העצירים, גם על אלה הבאים לבקרם.

השנים האחרונות היו שנים של מתיחות והעמקת שסעים ופערים ליחסי יהודים-ערבים בישראל. אלה מאתנו שפעלו למען שוויון זכויות ושיתוף פעולה ראו במו עיניהם כיצד כל מה שהם בנו מקבל תפנית שלילית ונסוג לאחור, וזו היא חוויה קשה - ליהודים ולערבים כאחד. למרות זאת ניתן אולי לשאוב עידוד מסוים מכך שבשנים הללו התרחשו גם כמה דברים חשובים לחיוב.

יש ביטוי באנגלית:"In every cloud there is a silver lining", ואני רוצה לדבר הערב על ה-silver lining.

בשלוש הרשויות של הממשל הישראלי - הכנסת, בית המשפט העליון והממשלה - קרו בשנים האחרונות דברים חיוביים משמעותיים, בעיקר במישור המשפטי והדקלרטיבי. נכון שלא נעשה די במישור המעשי, ולא כל הכוונות תורגמו לשפת המעשה, אבל יש חשיבות גם למישור ההצהרתי. מי שמכיר היסטוריה של מיעוטים לאומיים ודתיים במדינות בעולם, יודע שגם לעניין ההצהרתי וההכרה המשפטית בשוויון זכויות, יש חשיבות עצומה. חלק גדול מהעוולות שראינו, בעיקר במאה העשרים הטרגית, וגם לפניה, נבע מהיעדר הכרה הצהרתית במעמד של המיעוט הלאומי או הדתי.

כמה התפתחויות חיוביות חלו בתחום היחסים בין יהודים לערבים בשנים הללו.

בכנסת התקבלו שלושה חוקים שלא הכרנו בעבר - שניים מהם עוסקים בהעדפה מתקנת לגבי הציבור הערבי. בפעם הראשונה הכירה הכנסת בערבים כמיעוט לאומי בעל זכויות קבוצתיות. מדובר בשני חוקים שעברו במהירות גדולה מאוד בוועדת החוקה, חוק ומשפט, כאשר כיהנתי כיו"ר שלה, ואשר נתנו העדפה מתקנת לערבים ולדרוזים במינויים כדירקטורים בחברות ממשלתיות וכמועסקים בשירות הציבורי. אלה חוקים די נדירים, גם במקומות אחרים. אין חוקים מקבילים או דומים להם לגבי מיעוטים ברבות מהדמוקרטיות המערביות בעולם.

כמו כן קיבלה הכנסת את הניסוח החדש של מטרות החינוך הממלכתי, וגם זה דבר מהפכני, שונה לגמרי מכל מה שהיה בעבר. בפעם הראשונה מוגדר הציבור הערבי כקבוצה, ולא כבודדים. בפעם הראשונה מוטלת בחוק חובה על בתי הספר הממלכתיים ללמד את ההיסטוריה הערבית ואת זהותו ותרבותו של הציבור הערבי. הדבר אמנם מבוצע עדיין רק באופן חלקי מאוד, אבל כאמור, עצם הדקלרציה על כך בחוק של הכנסת הנה בעלת חשיבות עצומה.

החוק הזה קובע דבר נוסף. במקום המטרות הלאומיות כפי שנוסחו בחוק הקודם, הוא מתחיל במשפט האומר, שמטרת החינוך הממלכתי היא ליצור "אדם אוהב אדם, אוהב עמו, אוהב ארצו". הכוונה היא שהחינוך מכוון במידה שווה ליהודים, לנוצרים, למוסלמים, לדרוזים, לבני כל הדתות, לבני כל הלאומים, לבני כל התרבויות ששוכנות בארצנו. עניין זה מאוד מאוד משמעותי, וקבלתו לא הייתה קלה וארכה זמן רב. אבל הניסוח המשותף ליהודים ולערבים, בפעם הראשונה, של מטרות החינוך הממלכתי, אף שעדיין אינו מתמלא בתוכן מלא, הוא חשוב ביותר ליחסי יהודים-ערבים בישראל.

בבית המשפט העליון קרה תהליך עוד יותר דרמטי. הוא קיבל שורת החלטות חסרות תקדים, קודם כול מבחינת זכותו של הציבור הערבי כקבוצה לשוויון תקציבי, וזאת בניגוד לאפליה התקציבית החמורה שהייתה קיימת בעבר. כשנכנסתי לתפקידי כשר חינוך, נדהמתי לראות עד כמה אפליה זו גדולה וגלויה. במשך עשרות שנים שבהם כיהנו שרי חינוך בעלי מגמות שונות וממפלגות שונות, הונצח המצב הזה. בית המשפט העליון קבע שקיימת חובת שוויון תקציבי - שיש לשאוף להעניק למיעוט הערבי תקציב באופן פרופורציונלי לגודלו באוכלוסיה - דהיינו כ- 20% מסך התקציב. הוא גם קבע, בשורה של פסקי-דין, שיש חובה לתת לציבור הערבי- שוב, כקבוצה - ייצוג במוסדות סטטוטוריים כמו מועצת מנהל מקרקעי ישראל. לגבי מוסד זה הוא אף קבע שאין די בנציג ערבי אחד בו, מכיוון שיש לציבור הערבי אינטרס גדול מאוד בנושא הקרקעות. ולבסוף הוא קבע, בפסק דין מהפכני וגם שנוי במחלוקת, "פסק דין קעדאן - קציר", שקרקעות המדינה חייבות להיות מוקדשות למטרות משותפות של יהודים וערבים. בית המשפט אמר בכך שאין יישוב יהודי טהור, אלא אם כן יש לכך סיבה מיוחדת, כמו במקרה של יישוב דתי או יישוב צמחוני, חרדי או בדואי, בעל אורח חיים ייחודי, אך לא של דת, לא של לאום.

נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, נתן את ההגדרה הטובה ביותר לאופייה של מדינת ישראל: הוא אומר שהמפתח הוא חוק השבות. נכון שהמפתח הזה נותן עדיפות לעם היהודי, אבל בתוך הבית, לאחר שפתחת את הדלת במפתח הזה, כולם שווים. זו הגדרה ציורית, דרמטית ומאוד מאוד חשובה. היא קובעת במפורש לראשונה, שוויון מוחלט בזכויות ובחובות בתוך ישראל, בין יהודים לערבים.

הממשלה עשתה אף היא כמה דברים חשובים. למשל - משרד החינוך קיבל את המלצות הוועדה המיוחדת בראשותו של ד"ר שמשון שושני, מי ששימש מנכ"ל המשרד כשאני כיהנתי בתפקיד שר החינוך. ההמלצות הללו מעניקות יתרון גדול מאוד לחינוך במגזר הערבי, הן מבססות את התקצוב על תלמיד ולא על כיתה. אמנם בהמלצות יש כמה קביעות לגבי יישובי פיתוח ועימות, כמו לגבי מעמד של עולה חדש, שמנציחות פער מסוים, אבל הפערים הגדולים שהצטמקו בשנות התשעים מצטמקים עוד יותר עקב קבלת דו"ח שושני. העיקר הוא, כאמור, בכך שהתקצוב של הממשלה ניתן לא לכיתה אלא לתלמיד, ולא משנה מי התלמיד - יהודי או ערבי. דבר זה מונע את הקיפוח הגדול שהיה ושהצטמצם מאוד מאוד בשנות התשעים, כפי שכבר קבעה עמותת "סיכוי". אנחנו מתקרבים אפוא לשוויון כמעט מלא בנושא התקציבי בכל הנוגע למערכת החינוך.

הנה כי כן, במהלך השנים הקשות האלה, אנחנו רואים גם התפתחויות חיוביות מאוד משמעותיות, אמנם עדיין במישור של הדקלרציה ושל המשפט, אך לדעתי חשיבותן רבה.

נושא נוסף קשור לתחום הכלכלי. מאז הקמת המדינה ניכר תהליך הדרגתי מאוד של צמצום הפערים שבין יהודים לערבים - בתשומות, בתקציבים, וגם בהוצאות ובהישגים. זהו תהליך הדרגתי וקבוע, מדי שנה, שנמשך מאז שנות החמישים, כולל בשנים הקשות והאיומות של הממשל הצבאי. עם זאת, השנים האחרונות, שבהן נעצר התהליך, חרגו ממגמה זו. כידוע, כאשר ישנה מצוקה כלכלית ואבטלה, הפערים גדלים - גם בתוך המגזר היהודי. לכן, הפערים בין יהודים לערבים, גדלו מאוד בשנות המשבר האלה, שכן המגזר הערבי נמצא בתחתית הסולם הסוציו-כלכלי.

לבסוף, כשדנים ביחסי יהודים-ערבים מתעוררות שאלות רבות. השאלה החשובה ביותר היא: האם שוויון זכויות מלא יצמצם את הקונפליקט הלאומי וייצור חברה אזרחית שיש בה חוויות משותפות ליהודים ולערבים? אינני יודע אם אפשר לתת לזה תשובה מוחלטת, אבל אפשר לומר דבר אחד, והוא חשוב מאוד: לא נדע עד שלא ננסה את זה.

בשנים האחרונות הועלתה שוב ושוב הטענה, כי יש סתירה בין היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ובין היותה מדינה דמוקרטית. האמת היא שרוב מדינות העולם הדמוקרטי, ובהן רוב מדינות מערב אירופה ומזרחה, הן מדינות לאום. הראיה הטובה ביותר לדבר היא אמנות אירופיות בדבר זכויות מיעוטים לאומיים ובדבר שפותיהם שרוב מדינות אירופה חתמו עליהן, למעט צרפת. זו מצהירה שאין לה מיעוטים לאומיים, טענה הנסתרת מניה וביה במציאות. שהרי רואים אנו מה קורה בקורסיקה ומה קורה בנוגע לזכויות מיעוטים דתיים בצרפת.

בהונגריה, למשל, חוקק הפרלמנט לפני שנה את "חוק ההונגרים", חוק שנותן זכויות מיוחדות לבני המיעוטים ההונגרים החיים מחוץ להונגריה כשהם באים להונגריה. ברומניה חי מיעוט הונגרי גדול מאד ופעיל, וממשלתה התלוננה על החוק הזה לפני מועצת אירופה. מועצת אירופה העבירה את הדיון בחוק לוועדת המשפטנים שלה, הידועה בשם Democracy Through Law ("דמוקרטיה באמצעות משפט") ומוכרת יותר בשם "ועדת ונציה". חברי "ועדת ונציה" הם משפטנים עצמאיים מ-43 המדינות שבמועצת אירופה, ולישראל יש בה מעמד של משקיף.

ועדת המשפטנים עסקה בשאלה מה מותר - על פי עקרונות מועצת אירופה - לרוב לאומי או לרוב אתני במדינה דמוקרטית לעשות. הם קבעו, למשל, שאסור להעניק זכויות כספיות מיוחדות להונגרים שבאים מרומניה או מסלובקיה להונגריה, אבל כל המשפטנים בוועדה הסכימו פה אחד, שההחלטה בענייני הגירה והתאזרחות נתונה לסמכות הרוב הלאומי, כלומר שיש למדינה זכות לתת עדיפות, בדומה לחוק השבות הישראלי, ודבר זה אין בו משום אפליה פסולה. עמדתם זו הועברה לדיון במועצת אירופה.

החוק ההונגרי מרחיק לכת יותר מחוק השבות של יהודים. חוק השבות מעניק זכויות ליהודים העולים לישראל ומבקשים להיות אזרחים ישראלים, ואילו החוק ההונגרי מעניק זכויות למי שהוא ממוצא הונגרי, גם אם אין הוא אזרח הונגרי ואינו מבקש להיות אזרח הונגרי. אנשים אלה זכאים לזכויות לא כספיות עם הגיעם להונגריה. חוק זה "הוכשר" בוועדת ונציה.

אין אפוא סתירה בין מדינת לאום ובין מדינה דמוקרטית. הדמוקרטיה היא מהותית עם דגש חזק על זכויות אדם, שוויון מלא, וזכויות מיעוטים, ובאלו עדיין לא הגיעה ישראל לרמה הרצויה, אבל על עצם הרעיון שמדינת לאום יכולה להיות דמוקרטית אין חולק.

צריך לומר את הדברים, כיוון שהעולם הדמוקרטי שמחוץ לארצות הברית אינו מוכר דיו, ויש להוסיף: בארצות הברית וגם בצרפת רוב החגים הרשמיים הם חגים נוצריים. בצרפת החילונית החגים הקתוליים הם חגים רשמיים, ובהם יום עלייתה השמימה של הבתולה מרים. מדובר ביום שבתון מלא, וליהודים כמו למוסלמים, יש קושי עם הימים האלה משום שאין בצרפת חוק כמו זה שבישראל, המאפשר לבני המיעוטים הדתיים לשבות ביום המנוחה שלהם. כשלוקחים את צרפת כדוגמה יש לזכור גם עובדה זו. עם זאת, במה שנוגע לדמוקרטיה מהותית, עלינו לצעוד עוד צעדים רבים קדימה ולהכיר גם בזכויות האינדיבידואליות וגם בזכויות הקבוצתיות של מיעוטים לאומיים.

אכן מאז קום המדינה התקדמנו כברת דרך ארוכה. יתרה מזו, החברה הישראלית הרבה יותר סובלנית, הומניסטית וליברלית משהיתה בעבר. כל מי שמכיר את הפסיקה של שנות ה-50 וה-60 יודע, שאלו היו ימים אחרים לחלוטין מימינו אלה. העברנו את הדגש מהכלל לפרט, להגנה על זכויות ליחידים, לפרטים.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא אחד החוקים המתקדמים ביותר בעולם בעניין זכויות אדם אך טרם שלמה המלאכה; לא כל החירויות מוזכרות בחוק יסוד זה, אך אי אפשר לגייס היום רוב בכנסת כדי להשלים את החקיקה. לדעת משפטנים באירופה, החוק שווה בערכיו לאמנת רומא, אלא שהוא מדגיש את זכויות הפרט יותר מאשר אמנת רומא.

יש כמה מוסדות בישראל שקהיליות בין-לאומיות מתקנאות בהם, כמו למשל, הוועדה לבחירת שופטים, היועץ המשפטי לממשלה, ועדות החקירה הסטטוטוריות שאת הרכבן קובע נשיא בית המשפט העליון, מוסדות שאין הן מכירות דוגמתם, ובהן כמובן מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור. השילוב של מבקר המדינה, נציב תלונות הציבור וועדה מיוחדת של הכנסת שהיא בעלת סמכויות הוא ייחודי לישראל. הדבר מפתיע אף אנשי מקצוע במדינות אחרות.

חשוב לציין גם את ההיזון החוזר בין מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור ובין חברי הכנסת. למשל, בדוח מס' 28 של נציב תלונות הציבור דווח על זוג עולים חדשים, שהזמינו את ידידם מרוסיה לבקר בארץ. הלה הגיע ובידו אשרת כניסה שהנפיקה לו הקונסוליה הישראלית במוסקבה. למרות זאת, איש משרד הפנים וקצין ביקורת הגבולות חשדו בו שמא הגיע לעבוד בישראל, ושילחו אותו כלעומת שבא, ולא התירו לו אף לטלפן לחבריו שהזמינוהו ולהודיע להם שעומדים להחזירו לרוסיה. בעקבות האירוע האמור, אני מתכוון להגיש הצעת

חוק שתגביל את סמכותו של קצין ביקורת הגבולות, וכך מי שיגיע ובידו אשרת כניסה, אם ייחשד, יוכל לפחות להציג את עמדתו ולטלפן לחבריו או לקרוביו בארץ. מכאן, שהיזון חוזר בין מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור לכנסת הוא חשוב ביותר. יש להתמיד בו, וכך לתרום בכוחות משותפים לשיפור המינהל הציבורי.

 הארץ, 21/03/2004

זמן קצר לפני הפיגועים במדריד התקיים בה כנס בינלאומי של נפגעי טרור. חתן פרס נובל לשלום ו"יו"ר מפלגת היוניוניסטים של אלסטר" בצפון אירלנד, דייוויד טרימבל, שנאם בכנס, יצא נגד "תעשיית זכויות האדם, המצדיקה פעולות טרור ובדרך זו שותפה לרצח של קורבנות תמימים". הכנס הסתיים בקריאה לארגוני זכויות האדם "להגן על זכויות נפגעי הטרור, בלי לטשטש את ההבחנה בין רוצח לקורבן". ארגון זכויות האדם { Rights Watch Human@\{\ גינה בחריפות את הדברים.

הארץ,